יוסי רוזנשטיין (צייר)
בציור ניתן לראות את המאבק בין יעקב למלאך כאשר יעקב מביס את המלאך בכוח תורתו.
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (בראשית ל'ב ד'). מדוע אחרי עשרים שנים שיעקב לא ראה ולא שמע מאחיו עשו, הוא מחליט לשלוח אליו שליחים? ועוד להודיע לו שהוא עשיר?
אלא ע"פ מה שהסברתי בפרשות הקודמות שיצחק שילב בתוך ברכתו של עשו תנאי משמעותי שנועד לשמר את אמונתם של צאצאי יעקב לדורותיהם, אפשר להסביר שיעקב חשש שמא הוא לא מקיים את ברכת יצחק כהלכתה. אמת, הוא קיים את כל המצוות בכדי שלא יתקיים "כי תריד", אבל את הציווי "היה גביר לאחיך" – אתה הוא האחראי לפרנסת אחיך, כבר שש שנים שהוא לא מקיים. שהרי ארבע עשרה שנה עבד את לבן עבור נשותיו בשליחות אביו יצחק, אך בתום השנים הללו הוא המשיך לעבוד עוד שש שנים עבור עצמו, ולא דאג לפרנסת אחיו.
לכן ציווה יעקב את השליחים לומר לעשו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י). אך כשחזרו השליחים ואמרו ליעקב שלמרות זאת עשו כבר יצא לקראתו עם ארבע מאות איש – "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (שם ל'ב ז'), אזי הוא הבין כי למרות ששמר על אמונתו בה', הוא עבר על הציווי בברכת אביו, ולכן "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (ל'ב ח'). לפיכך הוא מייד שולח לעשו מנחת צאן ובקר- "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (שם י'ד), מבלי להתחשב האם עשו צריך מנחה זו או לא, כי הרי עשו ואנשיו הם אנשי צבא ולא רועי צאן.
חיזוק לכך אנו רואים בזמן פגישתם, עשו לא מעוניין לקחת את הצאן, אבל יעקב מפציר בו ואומר: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (שם ל'ג י'א). למעשה הוא מכריח את עשו לקחת ממנו את הצאן והבהמות, כי זה חלק מהברכה שקיבל מאביהם ועשו לוקח, כי זו מצוות אביו.
כאן המקום להבין, מאין יודע עשו אם יעקב עבר על התנאי של "כי תריד" או לא? הרי זה עניין פרטי בין יעקב לבוראו. את הדבר הזה בדיוק נשלח לבדוק המלאך, שרו של עשו "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם ל'ב כ'ה), "ופירשו רז"ל שהוא שרו של עשו" (רש"י). כך שניתן לראות את מאבקו כמאבק רוחני, ובמאבק זה יעקב ניצח את המלאך.
זהו רמז על המאבק בין אדום לישראל בכל שנות החשיכה עד עלות השחר בו תגיע הגאולה. כדברי המלבי"ם: "וההוראה שיש לנבואה זו על יעקב הכללי, דהיינו האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו יאבק באומת ישראל להדיחם מתורתם ואמונתם, ויעקב שהוא האומה נותרה לבדה. וישכן בטח בדד עין יעקב, 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב', 'ויאבק איש עמו', שירצה וישתדל להתחבר עמו ולהיות לעם אחד, ולא יכול לו, אבל אח"כ נגע בכף יריכו, שבדורו של שמד בימי קדם הדיח הבנים מתורת ה'". מכך אנו למדים שהברכות שיצחק ברך את יעקב והציוויים שבתוכן, מלוות אותנו בני ישראל, לאורך כל הדורות. וכך גם ברכת עשו, והציווי "כי תריד" שריר וקיים עד סוף הדורות.
בהבנה זו אנו יכולים להתבונן על כל המאורעות הקשים שפקדו את עם ישראל לדורותיו, שבהם שרדנו רק בזכות החזרה לאבינו שבשמים. בכל הפעמים לפני שנגזרה על היהודים שואה פיזית, קדמה לה שואה רוחנית אותה יצרו היהודים בעצמם. שואה שהייתה האיום האמיתי על עצם קיומו הרוחני של עם ישראל ("כי תריד"), שבעקבותיה הגיעה שואה גשמית ("ופרקת עולו מעליך"). כך היה בכל המרידות של עם ישראל במדבר, חטא עגל הזהב, המרגלים, ובהמשך בחורבן בית המקדש הראשון ובחורבן הבית השני.
כך בשואה היוונית כאשר רוב העם מתייוונים מרצון נוחות ואיכות חיים, נוצר מצב של "כי תריד", ומיד מגיע אנטיוכוס וגוזר גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר, ובמיוחד נאסרו ברית המילה ושמירת השבת, ואף נכפתה על היהודים אכילת בשר חזיר והוכנס צלם להיכל ה'. כל זאת בכדי להשמיד את עם ישראל מבית, ללא מלחמה וללא קרב, כשהוא נעזר בכל היהודים שהתייוונו. אך גזירות שמד אלו עצמן הניעו את מתתיהו הכהן ובניו החשמונאים החרדים לדבר ה' לפעול הנגד הצורר היווני עד לנצחונם.
כך היה גם בימי מרדכי ואסתר בשושן, כשהיהודים חטאו במשתה המלך אחשוורוש נוצר מצב של "כי תריד", מגיע המן האגגי במטרה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג' י'ג). הגזרות גורמות לכך שהיהודים צמו וחזרו בתשובה, ממילא חדל להיות "כי תריד", ומיד נהפך להם האבל ליום טוב. ולכן כ"כ חשוב ליהודים לזכור את ימי הפורים האלו "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט' כ'ח), בכדי שיזכרו תמיד את המושג "כי תריד". הדבר חוזר על עצמו בכל פעם במשך דורות רבים, כשהיהודים נהרגים ונרצחים בפרעות, עלילות דם ומלחמות על לא עוול בכפם.
והנה אנו מגיעים לשואה האיומה, בה נרצחו מיליוני יהודים גברים נשים וטף, ואנו עומדים ולא מבינים מדוע, היכן היה אלוקים? בכדי לנסות להבין זאת, אביא בקצרה מדברי הרב מרדכי יעקב בריש זצ"ל, מתוך דרשתו שניתנה בשוויץ ממש בתחילת המלחמה. לדבריו, השואה האמיתית של עם ישראל החלה בגרמניה מאה וחמישים שנה לפני שהנאצים ימ"ש עלו לשלטון. מאז שהיהודים החלו ללכת שבי אחרי חוקי האמנציפציה שהתירה להם להיות חלק מאזרחי המדינה בתנאי שיסירו מעליהם כל סממן יהודי. ברשת הרפורמה החדשה הזו נשבה רובו המכריע של העם היהודי בכל רחבי העולם והחלה ההתבוללות האדירה של דור המשכילים אשר איימה לחסל את היהדות בדרכי נועם, בחופש ובהתבססות כלכלית. זו יכולה להיות הסיבה שבגללה נברא צורר יהודים חדש מזרעו של עשו שזכה להגיע לגדולה ללא שום הגיון. באמצעות חוקי הגזע שכתב הוא למעשה שלל מכל היהודים את היכולת להתבולל, אסר על נישואי תערובת, וביטל רטרואקטיבית נשואים כאלו, והכריח כל יהודי ויהודייה להוסיף לשמם הנוכרי שם יהודי (השם נבחר לגברים "ישראל" -שמו של יעקב, ולנשים "שרה").
גם כאן מתגלה התנאי של "כי תריד", בו זרע זרעו של עשו הוא זה שכופה בחרבו על היהודי להיות יהודי, ומעניש אותו על כל מעלליו שנמשכו במשך ארבעה דורות, וגוזר עליו גזרות שיעזרו לו למחוק את כל חטאיו ולא יאפשרו לו להמשיך לחטוא, כפי שנאמר "אבל הקב"ה, במה שהוא מכה הוא מרפא" (שמות רבה נ' ג').
כך מתוך גיא צלמות, עולים שרידי העם היהודי ומקימים מחדש את עולם התורה, מיישבים את ארץ ישראל כנגד כל הסיכויים, והעולם עומד ולא מבין כיצד קומץ אנשים מצליחים להיבנות ולנצח את כל אויביהם הגדולים מהם מאות פעמים. לצערנו, היהודים שסרו מן הדרך חשבו כי "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח' י'ז), ולא הפנימו שדווקא לימוד התורה וקיום המצוות הם הם שגרמו שלא התקיים בעשורים הראשונים אחרי השואה "כי תריד".
תמיד נשאלת השאלה הקשה: מדוע נענשים גם חפים מפשע, נשים וטף אשר לא חטאו? הדבר קשה להבנה, אך תשובה אחת כבר מובאת בגמרא (בבא קמא ס.): "אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. שנאמר: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" (שמות כ'ב ה') אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ" ואכל גדיש לא נאמר, אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר. תאני רב יוסף מאי דכתיב "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות י'ב כ'ב), כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (יחזקאל כ'א ח'). בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאין דומין א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיהו נ'ז א').
יעקב גם ידע זאת, לכן הוא אומר: "כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שמות ל'ב י'ב), שגם נשי וילדי שלא חטאו עלולים לההרג.
זה מה שהנחיל יצחק בברכתו לעשו, "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", שמירה על יעקב וזרעו מפני הכפירה וההתבוללות בין העמים. על זה נאמר "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל' ז'), הצרה היא שתביא את העם לחזור אל בורא העולם ובכך ישועתם, ועל זה נאמר "אבל הקב"ה, במה שהוא מכה הוא מרפא".
אנו עדים שלאורך כל הדורות כשיש צרה, היהודים מתחזקים, מתפללים, מתאחדים, חוזרים בתשובה ומקבלים עליהם עול מצוות ובמיוחד תלמוד תורה שהיא כנגד כל המצוות, ומיד הם ניצלים, כמש"כ "כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם" (ירמיהו ל'ב מ'ב).
בשיתוף החברה לחקר המקרא.
(וישלח תשפ"א)
