כאפרים וכמנשה

ברכות היו זה כבר מטבע עובר לסוחר. עשרות ומאות אנשים, בארץ ובעולם, נוהגים דרך קבע להשפיע מברכותיהם לאחרים, לרוב חינם אין כסף, אך לא אחת גם תמורת הון עתק. מקובלים לסוגיהם ולמיניהם, בעלי קבלות ונעדרי קבלות, מעתירים רוב ברכות על ראשי המשחרים לפתחיהם. רצונם של אנשים לברך ולהתברך היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהוויה האנושית, וימיה כימי עולם.
הברכות תופשות מקום ניכר וחשוב בעולמה של תורת ישראל, ומקום מרכזי בתפילה היהודית. ספר בראשית משופע בהן. יעקב אבינו נולד לתוך עולם של ברכות, ובערוב ימיו הוא שב ומלמדנו פרק מאלף ב"הלכות ברכות".
ראש לכל, אין הוא מאריך טרחא, ומקיים בעצמו ברכת "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". כל אחת מברכותיו קצרה, ממוקדת, בת מלים ספורות, מילה בסלע. סאונד-בייט או מבזק בן כמה שניות המקפל בתוכו עולם מלא.
ברכותיו של יעקב לבניו אינן עשויות מקשה אחת. ולא לחינם מדגיש הכתוב ושונה: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מט, כח). יעקב אבינו מכיר בייחודו של כל אחד מבניו, ויודע כי ברכה היוצאת מן הלב, ולא נאמרת מן הפה ולחוץ, צריכה להיות מכוונת לנמענה, תואמת את ייחודו ומיוחדותו.
כמה עלובות הן חלק מאותן ברכות שנאמרות בימינו, שנראות לא אחת כאילו הועתקו זו מזו. רבות מהן מנוסחות בנוסח אחיד, רצופות קלישאות ולשונות של שגרה, נוטפות שומן, וחפות לחלוטין מכל ביטוי אישי ואמתי התואם את אופיו המיוחד של המתברך. שמעת ברכה אחת – שמעת את כולן, וצריך אתה רק להחליף את שמו של המתברך במשבצת החסרה.
יופיו של פסיפס הוא בריבוי גווניו. פסיפס שכל אבניו עשויות צבע אחד – משעמם עד מוות. אך גם כאשר יש בו אבנים שונות, המסגרת האחת שמאחדת את כולן, היא שיוצרת את התמונה משיבת הנפש. כזהו יופיו של פסיפס בני ישראל. ואף על פי שכל אחד מבניו זוכה לברכה משלו, בעלת ייחוד וצבע משלה, לסוף כוללם יעקב יחדיו. וכבר פירש רש"י: "לא היה לו לומר אלא איש כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר 'ברך אותם'? לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל. יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם".
יתר על כן: ברכותיו של יעקב רצופות אהבה, אך גם תוכחה. "בכורי אתה, יתר שאת ויתר עז", אך גם "פחז כמים" ו"כלי חמס מכרותיהם. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".
אבינו יעקב מלמדנו, כי ברכה אמיתית אינה מורכבת רק מפיסות שמאלץ עסיסיות, נוטפות מור וחנופה. ברכה אמתית צריכה גם להעמיד את המתברך על שגיאות שעשה, ולכוון אותו לדרך הישר. במבט ראשון עלולה היא להיתפס כמשהו אכזרי, מבייש, אך לאמתו של דבר, עשויה היא להיטיב את דרכיו של המתברך ולהעמידו על טעויותיו, וסופה שהפסדה למראית עין יצא בשכרה. היא מורה למתברך שאל לו להישען על הברכה ולהסתפק בה, אלא עליו לתקן מעשיו, להיטיב דרכיו ולהמשיך לפעול למען מילוי האתגרים והמשימות שעוד נכונו לו.
אכן, לצד הברכות שמרעיף יעקב על בניו, מצויה בפרשה ברכה נוספת שקודמת לה. ברכה ייחודית, מרגשת, לנכדים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה אנו מוצאים עדות לסב המברך לא את ילדיו אלא את נכדיו.
ולא לחינם הייתה ברכה זו לא רק ברכה רגעית, פרטנית, ייחודית לאפרים ומנשה, אלא ברכה "טיפוסית", מודל ואב לברכות העתיד: "בך יברך ישראל". ברכה שלפי מנהג ישראל מברך בה עד היום כל הורה את בניו בליל השבת.
מתוך שגרתה, דומה שלעתים לבנו גס בה. וכי יש דבר טבעי יותר מסב המברך את נכדיו? אכן, עלינו לזכור כל העת שברכה זו – מתת שמים היא. רק לפני שנים לא מעטות, בדורם של אמותינו ואבותינו, לאחר השואה, היו כה רבים שלא זכו אפילו לשמוע את ברכות הוריהם, לא בעת כניסתם בברית הנישואין אף לא בטרם פטירתם. קל וחומר שלא זכו – ואפילו לא הכירו את סבם וסבתם.
סבא וסבתא שזוכים להכיר את נכדיהם ונכדותיהם, להשתובב עמם, ללמוד עמם, היא מציאות ברוכה המאפיינת את דורנו.
גם ברכה זו רוויה אורניום מועשר, חומר נפיץ, הבאה לביטוי בשיכול הידיים בין הבכור והצעיר. ואם כבר החליט יעקב לברך את נכדיו, מדוע לא ברך גם את ילדי שאר בניו? האמנם לא למד יעקב אבינו דבר מהעדפתו את יוסף הצעיר על פניו אחיו הבוגרים?
יתר על כן: הברכה ניתנת לשני נכדים שלכאורה מצויים "מחוץ לתחום" ממש. ה"ייחוס" שלהם ממש "לא משהו": בני אסנת בת פוטיפרע כהן און. לא יהודיה, בת "כומר לעבודה זרה"(!).
וכאילו לא די ב"ייחוס" שכזה, הרי שרש"י – בעקבות חז"ל – מעצים ומקצין עוד יותר את משמעותו: "פוטיפרע – הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר" (מא, מה). לא בדיוק ייחוס שהורים יהודים, קל וחומר "אברהמ'ס אייניקל" – נכדו של אברהם ושרה, היו מתגאים בו.
זאת ועוד: מדובר בשני בנים שמסמלים את שיא הטמיעה והתבוללות. שני נסיכי מצרים, הגדלים בארמונו של המשנה למלך מצרים, רחוקים מכל דבר שיש לו קשר למורשת אברהם אבינו.
דבר זה קיבל ביטוי חריף גם בשמם. שם האחד "מנשה", כביטוי לרצון ל"נשות"-לשכוח את "כל בית אבי"(!). ושם השני "אפרים", "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – סמל לפריחה בארץ החדשה, "מדינת הזהב", המשכיחה ומעלימה כל זכר לארץ ההיא, הישנה, הפרימיטיבית, ארץ כנען, על מורשתה ואנשיה.
האמנם שני אלה, הם ש"בהם יברך ישראל", שיהיו לעולמים סמל לברכה יהודית, אב טיפוס ומודל להמשכיות היהודית? האם ייפלא שיעקב אבינו אינו מכיר אותם בתחילה, ואומר "מי אלה?" (מח, ח), ביטוי טראגי לריחוק ואולי אף לניכור שבין "ישראל סבא" לנכדיו?
אכן, יעקב אבינו אינו מהסס ולו לשניה. מששומע הוא מיוסף ששני אלה, "בני הם", הוא מצווה על אתר: "קחם נא אלי ואברכם". והוא עושה כן כאשר הוא סומך את שתי ידיו, לא יד אחת רפויה, כמי שרק מבקש לצאת ידי חובה.
בברכתו למנשה ואפרים מבקש יעקב ללמדנו את סוד הברכה שבהכלה, בקירוב הרחוקים ולא בדחייתם. כמאמרו המאוחר בכשלושת אלפי שנה של הרבי מלובאוויטש: "אסור ליהודי להתייאש, ואסור להתייאש מאף יהודי".
בנים ובנות אלה, שלכאורה רחקו מכל דבר יהודי, מועמדים כמעט ודאיים להתבוללות וטמיעה, דווקא אותם – כמובן בלי לוותר על השאר – יש לקרב. לא לדחותם בשתי ידיים אלא לברכם בשתי ידיים. מכל הלב ועם כל הלב.
תשע"ד