כל המאמרים במדור הגיגים

בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש רק כל אימת שצרותינו גדולות?

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". פסוק זה, שנאמר על ידי משה בשולי פרשת המרגלים, מפתיע, לא ברור ומעורר מחשבה.

מפרשתנו, שלוש דרכים ראויות להיות חלק מן הלאום הישראלי: דרך א: דרכם של בני גד ובני ראובן. הם נאחזו אמנם בעבר הירדן המזרחי, אך כל

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הקב"ה כורת עם

מה לא ניסו אויבינו כדי לחסל אותנו כעם, כישות ציונית וכיהודים? נדמה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמעט באותן עוצמות. כל הזירות, כל כלי הנשק

האם יש סוגיה אחת בתבל שאותה אנו מבינים עד הסוף? האם ההיגיון האנושי תלוי מקום וזמן? כיצד אנו מעיזים לומר על דבר מסוים הגיוני ועל

רכיבים מן התיאור המקראי למעשה קורח: "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר בֶּן־קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ וַיָּקֻמוּ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי

שלישיה זו: תורה עם וארץ נמצאים ב'מאבק' מתמיד ביניהם בכל עת והיום יותר מתמיד. לכל קבוצה 'מאופיינת' החיה כיום במדינה יש יחס במינון שונה אל

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל

פרשת 'נשא' מזמנת בידינו סיבה אקטואלית לדיון בשאלת מהותו של הטקסט האלוקי שבמקרא. ניסוחי הפרשה שייכים לתחום הסיפורי של המקרא. זהו תיאור עובדתי-'הסטורי' של מתנות