ראייה אינה חזות הכל

אותו 'אנוכי' של עשרת הדברות, הוא המצווה אתכם גם כעת

לפנינו הניסוח המקראי לעיקרון הבחירה החופשית, בחירה המאפיינת ומגדירה את האדם בלבד מכל היצורים עלי אדמות ועלי שמיים: "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם".

שני חלקים מובחנים, חלק א- ראייה הקולטת שתי דרכים בלבד, ברכה וקללה. חלק ב- שמיעה אל מצוות השם תוביל לברכה, ואי שמיעה תוביל לקללה חלילה. הראייה והשמיעה הן מילות מפתח בהבנת עיקרון הבחירה החופשית. מדוע בחרה התורה בשני חושים אלו כדי להסביר  באפן מטאפורי את דרכי הבחירה החופשית?

נבחן את תכונות החושים הנ"ל בראייה מעט פילוסופית. הראייה הינה מקרוב, פלקטית, בהירה, ו- 'אין לאדם אלא מה שרואות עיניו'. בתורה, לרוב, מייצגות העיניים את אחד מן האיברים העשוי להזנות את האדם– "וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם". השמיעה, לעומת הראייה, הינה מרחוק, דינמית, זוקקת פענוח של המקור, משתנה ורב שכבתית. הראייה מקבלת ערך של  שלמות רק כאשר היא אחדותית – "וַיַּ֤רְא אֱ-לֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד". רק הא-ל המסוגל  לראות את כל התמונה יכול לומר 'והנה טוב מאוד'. באנאלוגיה,  זו המשמעות של – לראות את הקולות, להגיע ליסוד האחדותי הנמצא בשורש 'התמונה הקולית' המתקבלת משני החושים. לראות את הקולות, להחיל את תכונות הראייה על תכני השמיעה. לנסות 'לשמוע' את כל התמונה כמו הניסיון הטבעי והפשוט יותר לראות את כל התמונה.

בתורת בבל, בבבלי, הפועל הנפוץ הוא ש.מ.ע בשלל הטיותיו כמו: תא-שמע, מאי קא משמע לן, ועוד. בתורת ארץ ישראל, בירושלמי ובזוהר, הפועל הוא חזי, כמו תא – חזי המקביל לתא-שמע. תהליך הלמידה על פי ניסוחי הבבלי משתמש בתכונות השמיעה בהשאלה, ועל פי הירושלמי בתכונות הראייה. תורת ארץ ישראל, בהירה ונהירה ואינה צריכה להתלבן מסברות.

לשיטת 'הרב הנזיר' (בספרו 'קול הנבואה'), ראייה ושמיעה הן שתי צורות התבוננות פילוסופית על העולם. בנוסף לשתי נקודות המבט, קיימים גם שני סוגי היגיון בהתאמה, ההיגיון החזותי וההיגיון השמעי. החזותיות מאפיינת את התרבות, הראייה, התפיסה  וההיגיון היווני. בשל כך, מי שינסה למצוא את הא-ל בדרך חזותית לא יצליח בכך שהרי הוא א-ל מסתתר. השמעיות מאפיינת את התרבות וההיגיון העברי  (-מה נשמע?). שמיעה והאזנה הן פעולות קוגניטיביות המחייבות הקשבה לעולם הגלוי והנסתר. המאזין מנסה לפענח וליתן משמעות לגלי הקול המגיעים לאוזניו הרחק מעבר לצליל. הצליל כמו המציאות מייצג מקור, המהווה אף הוא סמל למקור נוסף וכן הלאה. בדומה למציאות, הקול מייצג דינמיות רב שכבתית בעלת עומק רב.

אם כן, עקרון הבחירה החופשית מחייב, בשלב א', דווקא את הראייה החזותית (ראה, אנכי נותן לפניכם), דהיינו ההבחנה החזותית בשתי הדרכים. התמונה הזו בהירה לעין כל, אין דרך שלישית. אין דרך לעמוד על הגדר, להתעלם, או לסגור את העיניים. בפני כל אחד מאתנו ניצבות ועומדות שתי הדרכים ומחכות להכרעתנו. בכל נקודת זמן נתונה נמצא האדם בשלב ההכרעה בין שתי דרכים. ברם, ההכרעה התודעתית בשלב א' אינה מספיקה. בכדי להגיע אל הברכה צריך להפעיל את ההיגיון השמעי (=אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ). זו אינה 'מילה זוטרתא' לשמוע אל מצוות השם. זו אינה פעולה אוטומטית והיא מחייבת את כל כישורי היהודי כדי לזכות ולהיקרא – שומע בקול השם. הפיתויים, המציאות המתעתעת, ההסתתרות של הא-ל, ועוד כהנה וכהנה, מאתגרים כל יהודי באשר הוא לזכות ולשמוע את מצוות ד'. יש ואדם זוכה להכריע נכונה בשלב א' אך נכשל ביישום השמעי שבשלב ב'.

זאת ועוד, עקרון הבחירה החופשית שבפרשתנו, מוסיף לראשונה מימד חדש שההיסטוריה היהודית טרם נחשפה אליו. העיקרון עומד להיות מוחל עלינו כלאום ולא רק כבודדים. הכניסה הצפויה שלנו לארץ המובטחת כעם, יוצרת תודעה חדשה שעד כה זכו לה רק האבות כיחידים. בארץ ישראל עוסקים בחומר וברוח, מה שמחייב להכניס את 'שני התחומים' למימד של קדושה. כאשר הלאום עוסק באופן אינטנסיבי בהקמת המדינה קל מאוד להתבלבל מן המציאות. הראייה והשמיעה צריכים להובילנו לתובנה באשר למקורם האחד והיחיד של שני התחומים. "אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם", אותו 'אנוכי' של עשרת הדברות, הוא המצווה אתכם גם כעת.

לתגובות- hazutg@gmail.com

(ראה תשפ"ג)