התמימות המקראית אינה דורשת להיות נאיבי או 'אסקופה נדרסת'

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף… תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים יח, ט-יג). 'פסוקים מוזרים'.

מדוע תמימות קשורה לשלילת השפעתם של ה'טיפוסים' הללו (מעביר באש, קסם, מעונן, מנחש, מכשף)? ומדוע מוגדרת התמימות כשלילה של משהו ואין התורה מציעה לנו הגדרה חיובית למושג תמים? מדוע לא משמשת התמימות הגדרה שלילית של 'מרעין בישין' אחרים כמו: 'רוע', אטימות, עקלקלות הלב, וכדומה? ענייננו הוא, אם כן, ב'הגדרה' הנגטיבית של תמים!

הפרשנים הקלאסיים אכן מציעים הגדרות חיוביות. ציות מוחלט (אבן עזרא) או עיסוק שכלתני פילוסופי שמטרתו לשכנע אותנו בכזב ובחוסר התועלת שבמעשי הכישוף (הרמב"ם). אני מתחבר לפרשנותו של הרמב"ן הנותנת מענה לכל התמיהות דלעיל.

"שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כול והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות… ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים".

אנו מצווים לא להזדקק לגורמים מתווכים מכל סוג ביחס שלנו לקב"ה. תמימות הינה שלמות, שלמות לא רק במצבו הרוחני של האדם אלא במובן של 'שולם' עם הקב"ה, שלמות באמונה. אין כוח בעולם שכדאי לנו להטיל את יהבנו עליו, כל ניסיון להישען עליו ככוח ולא כשליח גובל בסוג של 'עבודה זרה'.

בכל דור יש הנזקקים 'לידענים' מכל סוג (=המכנה המשותף לכל הטיפוסים שהוזכרו לעיל בפסוק). בימינו 'המדע' הוא מקור הידיעות הבלעדי, האולטימטיבי והשלם. אין כאן ניסיון שלילת ממצאי המדע אלא שלילה של היותם מקור הידיעה המוחלט שדבריהם יבואו לבטח. עלינו להיות זהירים ולדעת כי גם הם מקיימים שליחות בלבד ו'הכל בידי שמיים".

התמימות המקראית אינה דורשת להיות נאיבי או 'אסקופה נדרסת'. על יעקב אבינו לא ניתן לומר שהיה 'איש תם' כפשוטו. אין לומר שהיה נאיבי או שנתן לאחרים לנצלו. אדרבא, הוא היה ההיפך מכל אלו. ברם, הוא לא עשה 'ברוגז' עם הקב"ה בשום שלב מחייו הסוערים על אף שהגורל זימן לו הרבה הזדמנויות לכך. הוא חי בשלמות עם קונו. זהו פן נוסף של שלמות במובן של 'חי בשלום' עם המציאות בשל מקורה האלוקי. בשל כך הוא זכה להיות מכונה 'בחיר האבות' ורק ממנו יצא עם ישראל.

זאת ועוד, הגדרה חיובית של מושגים נשגבים ואבסטרקטיים אינה יכולה לתאר באופן שלם את מהות המושג לעומקו, בהשוואה להגדרה הנגטיבית. תופעה זו קיימת לדוגמה אחת מיני רבות גם בניסיון להגדיר פוזיטיבית מונחים כמו שבת או אלוקות. בחז"ל אין הגדרה חיובית לשבת אבל יש פרוט מדוקדק של ל"ט מלאכות האסורות בשבת המהוות מעין 'הגדרה' נגטיבית. ככל שנשמר יותר מעבירה על איסורי השבת נבין יותר את מהותה.

באופן דומה ובהקשר של 'מורה נבוכים', אין הגדרה למה היא אלוקות אלא למה אינה אלוקות. בכך צמצם הרמב"ם את מרחב חוסר הידיעה, מצב טוב יותר לאין ערוך מחוסר הגדרה חיובית מהותית.

באנאלוגיה לענייננו- ככל שנזדקק פחות לאין ספור הכוחות המתווכים בקשרינו עם הא-ל נבין יותר את מהותה של התמימות.

(שופטים תשפ"ג)