כל המאמרים במדור בדרכו של הרב יהודא אשכנזי (מניטו)

נכנסנו השבוע לימים של בין המצרים, ימים של אבל על חורבן ירושלים ההולך ומתעמק מן י"ז בתמוז ועד ט' באב. אם נתבונן בפרשיות התורה הנקראות

פרשת פינחס – במובן החברתי של המילה "פרשה" – הינה אחת מן הפשוטות והמסובכות ביותר גם יחד. היא פשוטה ביותר כי מבחינת מחשבה "דתית" –

פרשתנו עוסקת רובה ככולה בסיפור מזימתו של בלק להזיק את ישראל בעזרת קללותיו של בלעם והתשועה שעשה הקב"ה לישראל בהופכו את הקללה לברכה. במהותו של

המתבונן בפרשתנו מתקשה לראות את הקשר החורז בין חלקיה השונים של פרשתנו. לעומת זאת, הקשר בין הפרשה להפטרה נראה ברור. סופה של פרשתנו עוסק במסעות

כאשר אנו מתבוננים בפרשה ובהפטרה, נראה לנו לכאורה כאילו רק מציאותו של פסוק דומה, אותו אומרים משה ושמואל, הוא המשתף את הפרשה וההפטרה. הכוונה היא

"חטא המרגלים במדבר בימי משה הוא אחד החטאים הכלליים הגדולים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום", כך כותב רבי הלל ריבלין משקלוב בשם

פרשת בהעלותך עמוסה בנושאים רבים הקשורים בעיקר בהכנות המעשיות לנסיעה לארץ ישראל ולעיכובים שבדבר. כשמעיינים בהפטרה נראה שוב שהקשר בינה לבין הפרשה מבוסס על דמיון

למסתכל על הפטרת השבת ופרשת השבת במבט שטחי בלבד, נראה כי הסיבה היחידה שהביאה לבחירת הפטרה זו דווקא היא משום שמדברת היא על שמשון שהיה

פרשתנו פותחת את ספר במדבר ומהווה בעצם את ספר המסע, ספר הדרך של בני ישראל. לאחר הספרים שמות וויקרא שהיוו את ההקדמה לדרך, בא חומש

פרשת בחוקותי המסיימת את ספר ויקרא, ספר המצוות הגדול, ספר הקדושה, מתחילה בתיאור הברכות הקשורות ליישום במציאות של ערכי הקדושה המפורטות במשך כל הספר. קרה