הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
פרשתנו עוסקת רובה ככולה בסיפור מזימתו של בלק להזיק את ישראל בעזרת קללותיו של בלעם והתשועה שעשה הקב"ה לישראל בהופכו את הקללה לברכה.
במהותו של העניין, כהמשך לפרשה הקודמת, בה נוצחו כל עמי האיזור בהלחמם עם ישראל, מבין בלק שביציאה למלחמה רגילה הוא יבצע מעשה התאבדות. אשר על כן, הוא רותם לעזרתו את בלעם שבכוחו המאגי ינצח את ישראל. ואולם, ד' אוסר על בלעם לקלל את ישראל והופך את רצונו לקללם והופך את הקללה לברכה. בלעם בסוף דבריו מלמד את בלק את הסוד של נקודת התורפה של עם הנצח, בפגיעה במוסריותו ובטהרתו של העם יוכל לפגע בהם.
כחו של בלעם, נביא האומות, הוא בפיו. בכח של מה שהיינו קוראים בימינו אנו יחסי ציבור ופרסומת, תעמולה תקשורתית ודמגוגיה. לא זו בלבד שהוא פועל כדי להמעיט את תחושת הלגטימיות של ישראל בעיני העמים כדי להסיתם נגד ישראל, אלא הוא בראש ובראשונה מצליח לשכנע את ישראל. מעשה בנות מואב הינו קריאה לחוש האוניברסלי של נשמת ישראל, לראות את עצמו ככל הגויים כשווים בין שווים ולהתמזגות והתבטלות אל תוך האנושיות ללא הבחנה של דת וגזע. וכאילו אמר בלעם לבלק: אם אתה רוצה לנצח את ישראל, תכשיל אותם דוקא במה שמהווה יחודיותו וסגולתו. תביא אותם לפשע נגד חוקי המוסריות הטהורה בשם אשליה מוסרית הנראית להם כאמת ממדריגה גבוהה יותר.
סוד קיומו של עם ישראל הוא כפי שנאמר "ויתילדו למשפחותם לבית אבותם", בטהרת המשפחה ובידיעה של כל פרט בשרשרת הדורות מאין בא ולאן הוא הולך. וזאת כי כל מהותה של המשיחויות האוניברסלית של ישראל כדי להביא לגאולת העולם כולו, היא במאמץ להוליד את מי שעבורו ברא הקב"ה את העולם ושהנביאים קוראים לו ה"בן אדם", כלומר, הזהות המצליחה את מחשבת הבריאה.
גם מיכה בהפטרת השבת בא ומלמד את ישראל מה ד' דורש מעימו ומתאר את הקורה לשארית הפליטה. בהפכו את סדר הדימוי בתארו את ישראל כטל ולאחר מכן כאריה לעומת ארי ונחלים שדימה בלעם מנסה מיכה לרמוז על כך שרק מתוך הכח הפנימי שגלום ומצוי בכל אחד ואחד מעם ישראל מעצם היותו קשור ומחובר לכלל ישראל ובמידה שהוא "נשאף בכל הוויתו בתוכיותה של כללות האומה להיות מוזהר מזוהר נשמתה העליונה", רק ממנו יוכל לנבע הכח הכובש ומרחיב של עמנו.
התעוררות כלל ישראל תוכל לבוא רק מתוך התרוממות נפשם של היחידים מעמנו, שגם בהיותם מרוחקים מתורה ומצוות, חסנם הלאומי וגאוותם היהודית תביאם להתרוממות הרוח ולתעצומות נפש. כאז כן עתה.
(בלק תשפ"ב)
