לישועתך קיויתי ד'

למסתכל על הפטרת השבת ופרשת השבת במבט שטחי בלבד, נראה כי הסיבה היחידה שהביאה לבחירת הפטרה זו דווקא היא משום שמדברת היא על שמשון שהיה נזיר מבטן וגם הפרשה מדברת על הנזיר וחובותיו. אולם, כבר הראנו שהקשר המחבר פרשיות והפטרות אינו קשר רופף ומקרי בלבד, אלא שההפטרה באה תמיד להדגיש ו/או להנגיד דבר שהפרשה באה ללמדנו ובכך להביא להשלמת העניין. אם כן, מה הביא את מסדרי ההפטרות לבחור דוקא את פרשת שמשון להיות ההפטרה לזו הפרשה?

הפטרת השבת עוסקת בהקדשתו של שמשון לנזיר מבטן. ועל אף שההמשך אינו חלק מן ההפטרה יודעים אנו כי סיפורו של שמשון נראה לכאורה למראית עין כמצבור של סיפורים וחידות של בחור פזיז ורחוק מכל דבר שבקדושה.

ואולם, אם מעמיקים אנו יכולים אנו לראות כי שמשון מנסה לאורך כל הדרך להיות זה המצליח לאחד גבורה וקדושה. עוד מהקדשתו בבטן נאמר כי עתיד הוא להיות גיבור, כלומר שהפן של החומרנות והעולם הזה שבו יהיו חזקים. שמשון, עד לסופו, מנסה להראות שלא חייבת להיות סתירה בין החומר והרוח; שיכול אדם להיות נזיר לד' ובו זמנית להיות גיבור חיל. וכפי שמרמז שמשון בעוקרו את דלתות העיר מעזה והבאתן עד לחברון, לרמוז שמה שלא יצליח הוא יהיה עתיד לגלות דוד המלך היוצא מחברון; שהרי דוד נאמר עליו "עדינו העצני" שכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו  כעץ וכשהיה עוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת. וכפי שרואים אנו שגם שמשון וגם דוד לפני ההתמודדות עם פלשתים מתמודדים עם אריה, המסמל את פלשתים.

וזהו מה שאומר שמשון מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. מהאריה המסמל את הפלשתים יצא דבש תפלתם של ישראל.

שכל מהותם של פלשתים להטיל מורך בלב העם כך שלא יהיו מסוגלים אפילו להגיע למצב של תפלה להקב"ה, שלא לדבר על להילחם בם. וזהו מה שמביא את שמשון להצליח להתגבר בסופו, מה שהצליח להביא עצמו לשוב ולהתפלל לד'.

ואולם, למתבונן בפרשה קשה למצוא מה החוט החורז בה והמקשר אותה להפטרה. אולם, אם נעמיק נגלה שכל כולה של ההפטרה מדבר בדמות המנהיג האידיאלי שבישראל; וכיצד האומה מחוייבת לשמור על טהר חיי הפרט.

וזהו מה שמנסה שמשון לגלות לאורך כל דרכו שהמנהיג האמיתי בישראל הוא זה שמצליח לאחד רוח וחומר, גבורה וקדושה.

ובעצם, לעמקם של דברים, זהו מה שבא לגלות לנו חג השבועות, חג מתן תורה. שהרי אין אנו חוגגים את הזמן שבו ניתנה התורה, שהרי זה אירע בי"ז בתמוז או ביום הכיפורים, לפי לוחות ראשונים ושניים, אלא חוגגים אנו את הזמן בו עלה משה אל ההר לקבל את הלוחות, שבעצם גילה את יכולתו של עם ישראל לקבל את התורה; שיש כלי קיבול בארץ בשביל התורה הקדושה מפי הגבורה.

ולסופו של דבר, כל מהותו של חג השבועות שלא מייצג שום מאורע שקרה שהמוכנות לקבל את התורה הינה בכל יום ויום, כפי שבא לידי ביטוי בברכת התורה שאנו מברכים בכל יום "אשר בחר בנו מכל העמים" – בעבר "ונתן לנו את תורתו" – בעבר "ברוך אתה ד' נותן התורה" – בהווה! שהרי בכל יום ויום צריכים אנו לקבל את התורה המחדשת ומתחדשת בכל יום ויום.

ומוכנות זו לקבל את התורה אינה מוגבלת לקדושים ומיוחדים המורמים מעם, אלא כל אחד ואחד מישראל יש לו חלק ונחלה בתורה. כל בן ישראל שבכל דור ודור משוייך לתורה והתורה שייכת לו.

וכפי שלימדנו שמשון וכפי שגילה זאת דוד משיח צדקנו לא רק שאין סתירה בין חומר לרוח ובין קדושה לגבורה, אלא – וזאת מנסה התורה ללמדנו בכל שעל ושעל – הם משלימים זה את זה ולא ניתן לזה בלא זה. ורק באיחודם השלם תוכל להתגלות הגאולה השלימה בביאת גואל צדק בן דוד בב"א.

(נשא תשפ"ב)