בפרשתנו מתוארת מריבה, המתקיימת בין שני אנשים, שבסופה האחד נחבל באחד מאיבריו התורה קובעת עונש לחובל: וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא
תודה מיוחדת מגיעה ליתרו, על כך שלימד אותנו להגיד תודה. בעיצומו של המפגש המרגש, שבין יתרו למשה אנו עדים לאמירת תודה וברכה, היוצאת מקירות לבו
משה בכל כוחותיו מנסה לשכנע את העם ולהכינו לקראת היציאה ממצרים. אולם נסיונותיו אינם נושאים פרי והעם נשאר בעמדתו וכפי שמתואר בכתוב: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן
משה נאלץ לעזוב את ביתו ואת משפחתו ולגדול בבית פרעה, בית עבודה זרה. התורה אינה מספרת לנו אודות אותה תקופה בארמון פרעה. התורה מסתפקת בתיאור
תודה מיוחדת מגיעה ליתרו, על כך שלימד אותנו להגיד תודה. בעיצומו של המפגש המרגש, שבין יתרו למשה אנו עדים לאמירת תודה וברכה, היוצאת מקירות לבו
'וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים' (שמות י ,כב) ומביא רש"י את דברי חז"ל: ולמה הביא עליהם
בפרשיות ויקהל פקודי יש חזרה על הנאמר בפרשיות תרומה תצוה. נבחן את אחת ממגמותיה של הכפילות בפרשיות אלו. בתיאור מעשה המשכן משה מזכיר את אחד
במוקד פרשתנו, חטא העגל, אחד המשברים החמורים בתולדות עם ישראל, שאיים לכלות את עם ישראל ח"ו. "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב
מספר פרשנים התייחסו לכך ששמו של משה נעדר מפרשתנו. הגאון מוילנא (פנינים משולחן הגר"א עמ' קכט ובחומש הגר"א על אתר) מסביר ששמו אינו מוזכר מפני
בפרשת תרומה מתוארים הכלים השונים שהיו במשכן. כלים אלו היו עשויים מעץ ומזהב. אולם הרכב החומרים בכל כלי היה שונה. ארון העץ היה מצופה זהב
