סחר באיברים

בפרשתנו מתוארת מריבה, המתקיימת בין שני אנשים, שבסופה האחד נחבל באחד מאיבריו התורה קובעת עונש לחובל:
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. (כא,כ"ב – כ"ה)
חז"ל נחלקו האם העונש כולל פגיעה פיזית באיבריו של החובל – 'עין תחת עין' ממש או שהחובל צריך לשלם כסף לנחבל פיצוי לחבלתו. רוב החכמים סוברים שמדובר בתשלום לנחבל וכפי הכתוב במכילתא דרבי שמעון (כא,כה):
…אף כאן שבתו יתן ורפא ירפא. או יכול אף נפש תחת נפש ת"ל ולא תקחו כפר לנפש רוצח (במ' לה לא) לנפש רוצח אי אתה לוקח כפר אבל אתה לוקח כפר לאיברין.
מדרש זה הוא התשתית לניסוחו הייחודי של הרמב"ם בהגדרת תשלומי חבלה. לדעתו, היה ראוי לפגוע באיבריו של החובל בגין חבלתו אלא שאין אנו מעוניינים לפגוע בו פיזית ולכן עליו לשלם כופר וכלשון הרמב"ם הל' חובל (א,ג):
זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.
מדי פעם, אנו שומעים על כנופיות העוסקות בסחר איברים. בדרך כלל מדובר בסחר של כליות. ברצוני להיעזר בדבריו של הרמב"ם כדי להאיר סוגיה זו. סוגיית תרומת איברים כוללת שני סוגים:
א. תרומה מאדם מת (לב וכו') ב. תרומה מאדם חי (כליה). שתי שאלות חשובות ומכריעות עומדות לפנינו ביחס לתרומת כליה. האם מותר לתרום איברים להצלת החולה? והאם מותר לתת איבר לחולה תמורת תשלום? רבנים חשובים ומרכזיים רואים בתרומת איברים מצווה גדולה. קיימת דילמה מוסרית ודתית בסוגיית תרומת איברים מאדם חי, כדי להציל אחרים. מחד גיסא, עומדת מצוות הצלת חיי אדם ומאידך גיסא, אדם מצווה לשמור על בריאותו ונאסר עליו לחבול את עצמו, לרבות בניתוח. עם זאת, כאשר מדובר בסיכון נמוך, כמו במקרים של תרומת כליה, ומנגד החולה נמצא במצב של פיקוח נפש, התירו הפוסקים לתרום כליה וחלקם אף הגדירו זאת כמצוה גדולה שכן, הדבר לגיטימי כאשר מדובר בהצלת חיים ובלבד שהסיכויים להצלחה גבוהים. אולם אליה וקוץ בה, לאחר שנפתחו שערי היתר לתרומת כליה אנו עלולים להיחשף לתופעה מסוכנת של סחר באיברים. אמנם סוגיה זו לא נידונה דייה בספרות הרבנית, אבל היא טומנת בחובה השלכות מוסריות.הלכתית ניתן להתיר לקבל תמורה עבור תרומת הכליה, שהרי בסופו של דבר, מדובר בהצלת חיים ומניעיו של התורם אינם ראלוונטים. ברור גם שיש צורך לפצות את התורם על הפסדיו כתוצאה מהתרומה. עלות האשפוז, תשלום ימי העבודה, הבראה ועוד. הבעיה האמיתית בסחר איברים אינה במקרה ששני הצדדים התורם והנתרם עושים זאת ביושר, אלא כאשר היא הופכת מטבע עובר לסוחר ובכך להפוך את תרומת האברים מחסד גדול לפשע ענק. מתן רשות לסחור באיברים עלול להוות פתח לניצול של חלשים בידי חזקים ומכאן אנו עלולים להידרדר במדרון חלקלק. העשיר יממש את יתרונו הכלכלי וילחץ על העני לוותר עבורו על חלקים מגופו, גם כדי לשפר איכות חיים ולא רק כדי להציל חיים.
כאשר אדם חובל בחברו, קובעת התורה 'עין תחת עין'. לפי פשוטו של מקרא, מדובר בהוצאת העין מגופו של החובל. עם זאת, כפי שראינו חכמי ישראל הסכימו להלכה שלא מדובר כאן בהוצאת העין של החובל, אלא שהתורה מחייבת אותו לשלם מכספו. בכל זאת, התורה בחרה לנסח את עונשו של החובל בניסוח נוקב – 'עין תחת עין'. מדוע נוצר פער בין פשט הפסוק שיש להוציא את עינו של החובל לבין ההלכה שממירה זו בתשלום ממוני. מדוע התורה לא מנסחת שחובתו של החובל לשלם את עלות העין של הנחבל? עימנואל לוינאס, מגדולי הפילוסופים של הדור האחרון, מסביר כי, התורה רוצה להדגיש את הסכנה שטמונה בתשלום כספי עבור איבר חבול. העשיר יכול בקלות לשלם בעבור השִניים השבורות, העיניים המנוקרות והרגליים הקטועות של כל הסובבים אותם. לפגיעה ולפצע יש עכשיו מחיר עובר לסוחר, טעם של כסף. סכנה זו מקורה בדין הממיר ייסורים בכסף, העולם שייך לחזקים. סכנה זהה עלולה להתרחב גם בסחר איברים. בל נשלה את עצמנו, לכאורה נוצר הרושם כי התפתח בארץ 'סופרמאקט של איברים' שצרכניו בעלי ממון וענין. בעתיד אנו אף עלולים למצוא את ה"פשע המאורגן" גובה דמי חסות עבור האיברים וסוחרים יגבו עמלות "שמנות" תוך ניצול תמימות וחוסר ידע של חסרי ישע. הבעיה עלולה להתפשט ולהיות בעיה כלל עולמית, כאשר מדינות העולם השלישי יהפכו ל"בנק איברים" עבור תושבי המדינות העשירות וילדיהן ינוצלו גם למטרה זו. התורה זועקת "עין תחת עין" כדי לומר לנו שהכסף לא יענה על הכל. עלינו לאמץ את קולות האזהרה של התורה – עין תחת עין ולמנוע מציאות שבה איבר מן החי יהיה שווה כסף. לכן צריך מצד אחד לשמור על פיצוי הולם לתורם ומאידך, לסתום כל פרצה שעלולה להביא גורמים שיהפכו את המצוה הגדולה הזו לפשע חברתי, לפיו איברי אדם יהיו מטבע עובר לסוחר. יש לזכור מסוגיית 'עין תחת עין' שאיבר הוא לא שווה כסף.
(משפטים תשע)