חינוך אינו נקנה רק בהתלהבות חד פעמית

חלק נכבד מתוכנה של הפרשה עוסק בבגדיו של אהרן הכהן. אולם הפרשה פותחת דוקא במצות הבאת השמן למאור:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל .
מצות הבאת שמן זית להדלקה נכתבה פעם נוספת בספר ויקרא:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. (ויקרא כד,ב)
פרשנים אחדים העירו ושאלו אודות כפילותה של מצוה זו. הרמב"ן (ויקרא כד,ב) מציע להבחין בין שני הציווים. הציווי הראשון (בפרשת תצוה) היה כולו נדבה כל מי שהיה ברשותו שמן תרם את חלקו. לאחר שכלה השמן היה צורך לתת שמן, ולגייס אותו מהצבור. הנתינה הראשונה מקורה בנדיבות לב, הנשיאים הביאו שמן מתוך התלהבות סוחפת. ברם, הארה זו חסרון לה – הארת שעה היא. מושתתת היא על ראשוניות שאינה עומדת לאורך זמן, ואינה יפה אלא להאחיז האור בלבד ברגע הראשון ולא לתמיד. אין כאן העלאה ממש אלא הדלקה בלבד ואנו מצווים "להעלות נר". כנגד כך מצווה התורה בספר ויקרא על הבאת שמן, שבא משל ציבור, בשמן הבא מתוך תרומת חובה. שלא כקודמתה – משתפת היא את הכלל כולו, כאשר חלקו של כל אחד שווה. הארה זו קובעת מסגרת מתוך מינון מדויק – העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. זאת ועוד, יוצקת היא את השלד לתוך אותה עשייה מתלהבת, נותנת לה את ממד הקביעות.
ניתן להצביע על פן נוסף בכפילותו של ציווי הבאת השמן. בספרא נאמר: 'להעלות נר תמיד – שתהא שלהבת עולה מאליה'. הרש"ר הירש דורש את דרשת חז"ל שתפקידו של הכהן להדליק עד אשר תהיה שלהבת עולה מאליה ותרגם את דרשתם לתבונה חינוכית. וכך הוא כותב:
תכליתו של הרב המלמד תורה את תלמידיו הוא לעשות עצמו מיותר כלפי תלמידיו ואין תכליתו להשאיר את העם הלוקח תורה מפיו את ההדיוטות בתלות מתמדת ברבם שיהיו נזקקים לו ומייחלים למוצא פיו.
לדבריו, הצלחה חינוכית היא להעמיד את המתחנך על רגליו – עד אשר שלהבת עולה מאליה. ובדומה לכך ניתן למצוא אצל אבן שושן : 'הקנית הרגלים, דרכי חשיבה והתנהגות פתוח מידות, האופי והכשרים הרוחנים של החניכים להשגת מטרה אידיאלית מסוימת. (מילון אבן שושן ערך "חינוך")
הגדרה זו מדגישה שאנו כמחנכים נדרשים לעצב את הנער ולהקנות לו הרגלים. אנו מעניקים לו אמצעיים שבהם הוא יוכל לעמוד על רגליו. שלא יצטרך תמיכה מתמדת. להקנות לו חושים רוחניים ורגישות חברתית. לא ליצור אצלו תלות תמידית אלא להקנות לו כלים של חשיבה עצמית ובקורתיות. הקניית הרגלים אינה באה מתוך מעשה חד פעמי, גם אם נארגן פרויקט חד פעמי ומשמעותי כדוגמת הנשיאים שהביאו את השמן למאור, לא נוכל לחנך להרגלים. הדרך היחידה והמשמעותית ביותר היא "להעלות נר תמיד" לחנך בקביעות ולשמור על תמידיות. כדוגמת השמן שמובא מדי יום להדלקת נר התמיד. יש לאמץ מסירות נפש בבקר ובין הערבים. לשנס מתנים עד אשר נרגיש שהשלהבת עולה מאליה ומאירה את פנינו.
(תצווה תשע)