הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת תרומה מתארת את הכלים שהיו עושים למשכן. בציווי המתייחס לעשיית השולחן נכלל ציווי נוסף: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". (שמות כה,ל)
פרטיה של מצות לחם הפנים מצויים בספר ויקרא (כד,ה- ח):
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה' וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לה': בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.
במילים אחרות, שנים עשר לחמים היו מוצבים בבית המקדש על השולחן, ומדי שבת היו מחליפים את שנים עשר הלחמים. בחלוף שבוע אכלו הכהנים את לחם הפנים, שנחשב לאחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.
'לחם הפנים' היה סוד ותעלומה בבית המקדש, וחז"ל מתארים מספר נסים שהתרחשו אודותיו. אחד מהנסים מתאר את טריותו של הלחם בכל עת. הלחם נשאר חם כאותו רגע, שהושם על גבי השולחן וכתיאורו של רבי יהושע בן לוי: "נס גדול היה נעשה בלחם הפנים, סילוקו כסידורו, שנאמר: "לשום לחם חם ביום הלקחו". (יומא כא ע"א)
על אף שהרמב"ם במורה נבוכים לא מצא טעם למצוה זו, ניסו מספר פרשנים לגלות ממקצת תעלומתו וכך מדייק הרמב"ן מלשון הפסוק:
לפני תמיד" – "ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני, תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר.
בספר החינוך (מצוה צז) מוסברת המצוה ביתר פרוט:
שציונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו .
ללמדנו, השולחן נועד כדי להשפיע על פרנסתן של ישראל, והברכה חלה בהשראתו של לחם הפנים.
מצות 'לחם הפנים' בספר ויקרא מסתיימת בפסוק: "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם". ובסמיכות ממוקמת פרשת 'המקלל':
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.
סמיכותן של הפרשיות הביא את חז"ל לקשור בניהן. ומסבירים חז"ל שהמקלל התלונן על כך, שהלחם לא יהיה טרי בעודו על השולחן שבעת ימים. המקלל שאל: הכיצד יהיה מונח כך לפני המלך, שכן אין דרכו של מלך בפת צוננת, אלא בפת חמה הבאה מן הנחתום?.
מקשה ה'אמרי אמת' (בנו של ה'שפת אמת'): כיצד היה בכוחו של המקלל להכחיש את המציאות, והרי בגמרא מסופר,שכשהיו עולי רגלים עולים לרגל היו מראים להם את לחם הפנים שהוא חם וכולם היו מודעים לנס? וכיצד, אם כן, יכול המקלל לכפור בעובדות ולטעון שהלחם היה קר?!
מסביר הרב, שיחודו של לחם הפנים שהוא בבחינת: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז יט)
חז"ל מגדירים את לחם הפנים: "לחם שיש לו פנים". הכל תלוי באמונתו של האדם. הלחם היה חם לאלו שהתייחסו ללחם בלב חם ומאמין. אולם ללחם היו פנים אחרות, פניו היו קרות לאלו שהתייחסו אליו בלב קר ובאמונה רופפת. המקלל ראה שחורות, היה חסר אמונה, ולכן סבר שהלחם קר.
'לחם הפנים' יכול לשקף את פרנסתו של האדם בזוית נוספת. הפרנסה יכולה לספק את צרכיו של האדם בתנאי שהאדם יכיר בכך. לפרנסה 'פנים רבות' היא יכולה להיות טריה ומספקת והיא יכולה להיות קרה ומנוכרת.
הקב"ה זן ומפרנס אותנו, והוא ציווה אותנו במצות 'לחם הפנים' כדי לחנך אותנו, שפרנסה אינה נמדדת רק בכמות, אלא בחינוכו של האדם להסתפק במה שיש לו. לא להתלונן יומם ולילה, אלא אם הוא יסתפק במה שקבל מהקב"ה, תמיד ימצא 'לחם חם'.
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"
(תרומה תשע)
