"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" כתנת פסים. כמה טעון הוא הביטוי. זהו הסמל – לכאורה
מספרים על אשה תמימה שהייתה מקשיבה כל שבת מעזרת הנשים לקריאת התורה, ובכל שנה, כשהגיעו לפרשת השלכת יוסף אל הבור ומכירתו, הייתה פורצת בבכי. עד
"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג', ב'). מכל אומות העולם, אני הכי אוהב אתכם אומר לנו הקב"ה. ולכן
במעשה אשת פוטיפר שניסתה לתפוס בבגדי יוסף חז"ל מסבירים שיוסף שאב כוחות נפש מאביו: "באותה שעה באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו:
תיאור הליכתו של יוסף לקראת אחיו נראה מפורט וארכני כמגלה טפח ומסתיר טפחיים: " וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן
קשה עד מאוד היא שנאתם של אחים, דווקא בשל היותם אחים. השנאה חודרת דרך סדק צר, כ'אורח בלתי רצוי' ומתחילה כמחשבה תמימה. עם הזמן היא
לו היינו שואלים אדם מן היישוב מהו המאורע או הנס המרכזי שמצוין בחג החנוכה, היה משיב, קרוב לוודאי: נס פך השמן. אחרים היו מצביעים, אולי,
אחד הרגעים הטראגיים ביותר בקורות ימי ישראל הוא הרגע האכזרי, הציני והבלתי נתפס הזה, בו ילדים עומדים מול אביהם, מבשרים לו את הבשורה הכי קשה
תרבות המחלוקת בישראל מטופחת במקומות רבים בחז"ל. המחלוקת אינה מילה המעוררת אסוציאציות שליליות. להפך. עולמם של חכמים בנוי "אסופות אסופות", ויש בדבריהם דברים לכאן ולכאן,
המפגש הגורלי הצפוי בין יעקב לעשו, מעמיד בפני יעקב דילמות קשות וחששות מפני הצפוי. נתבונן בפרשה ונלמד ממנה על מורכבות הבחירה האנושית בתנאי אי ודאות
