ויצא הראשון אדמוני

פרשת תולדות עשויה לשמש קורס מבוא בבית הספר לחינוך. שני ילדים גדלים באותו בית. מן הסתם קיבלו אותו חינוך. לבסוף, יוצאים הם לשני מסלולי חיים שונים לחלוטין. האחד, איש תם, צדיק שעושה כל ימיו בבית הכנסת, תיאורטיקן חסר תכלית, חולם חלומות. השני, ערמומי ואלים, איש פרגמטי, פוליטיקאי משופשף, "איש ציד איש שדה", הצד את אביו באמרי פיו. מניין נובע שוני גדול זה? האם הוא תולדה של חינוך בלבד, או שמא הוא נטוע בתכונות מוּלָדות, מעין צופן גנטי הטבוע באדם מעת לידתו?

אחד הדברים המופלאים בסיפורי התורה שמבקשים לצייר לפנינו את תמונת עולמם של אבות האומה, הוא המעבר החד והחריף שבין משיכות המכחול הרחבות, שמגלות טפח ומכסות טפחיים ויותר, לבין משיכות המכחול הדקיקות, שנכנסות לפרטים קטנטנים, שלעתים נדמים בעינינו כזוטות טרחניות.

שנות עלומיו של אברהם אבינו, עשרות שנים, מכוסות מאתנו. איננו יודעים כיצד גדל ומה היה טיב יחסיו עם בני משפחתו (מדרש חז"ל, כהרגלו, מבקש להשלים פער זה). רק משעולה הוא על במת ההיסטוריה, אנו קוראים על ניסיונותיו, אבל גם אז בדילוגים גדולים. כך גם אצל יצחק: מחד גיסא, אנו שומעים על רגעי חייו הראשונים, על הציפייה הדרוכה, על מילתו ביום השמיני. אבל מאידך גיסא, מיד לאחר תיאור היגמלו, "מדלגת" התורה עשרות שנים. בפעם הבאה אנו פוגשים את יצחק המבוגר, בעל ניסיון חיים עשיר, "ניצול" מעשה העקדה, שלדעת חלק מהפרשנים היה כבר בן 37.

את יעקב ועשו אנו פוגשים בשלב מוקדם עוד יותר, כשהם "מתרוצצים" בעודם בבטן אמם(!). כשיוצא הראשון, הוא נגלה לעינינו "אדמוני כולו כאדרת שער, ויקראו שמו עשו". וכאן הבן שואל: "אדמוני" זה מה בא ללמדנו? וכי היינו חסרים כלום אלמלא פירטה לנו התורה צבע שערו (ושמא צבע גופו) של עשו? ולא עוד אלא ש"ג'ינג'יות" זו הייתה לסמלו המסחרי של עשו, עשו הוא "אדום"!
בתרגום אונקלוס נתפרש "אדמוני" זה כפשוטו, לשון אדמימות וסומק. בדברי חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, יש כאן כבר רמז לגורל, פטליזם שירדוף את התינוק שזה עתה נולד כל ימיו: "סימן הוא שיהא שופך דמים". כביכול, נגזרה על עשו גזרה מרחם אמו, שיהא רוצח.
ברם, פרשנים אחרים, נתקשו בפירוש זה, ושללו אותו מכל וכל: "אין לפרש אדמוני לשון אדמומית, כי מה עניין אדמומית גבי אדרת שער?". לפיכך, מפרש החזקוני (וכמוהו ר' יוסף קרא ומקצת מבעלי התוספות) "אדמוני – לשון 'אָדָם', נגמר כולו", כלומר: כבר בצאתו מבטן אמו היה עשו נראה כאדם מבוגר. ובתרגום יונתן הוסיפו שנולד עשו "בשער הראש ובזקן(!) ושיניים וככים [=שיניים טוחנות]", מעין יצור פרא מגודל.
חלק מחכמי המסורה נתנו דעתם לכך שכינוי זה, שנתפרש כאן על דרך השלילה, הוצמד לדמות מקראית נוספת, לדוד מלך ישראל: "והוא אדמוני עם יפה עיניים" (שמ"א טז, יב). עד שאמרו במדרש (בר"ר סג, ח): "כשראה שמואל את דוד, אמר: שמא שופך דמים זה כעשו? לכך נאמר 'עם יפה עיניים', על דעת סנהדרין הוא עושה, שנקראו עיניים, שנאמר (במדבר טו, כד) 'אם מעיני העדה', שמאירים לישראל כעיניים". וכך הוא גם במדרש הגדול על אתר: "אדמוני – אמר רבי יהודה: אם ראית אדם שפניו אדומים, או רשע גמור כעשו, או צדיק גמור כדוד. בעשו מהו אומר? 'ויצא הראשון אדמוני'. בדוד מהו אומר: 'אדמוני עם יפה עיניים' ".
מכאן מודעה רבה לתורת החינוך: גם אם נקבל את הדעה שגורלו של אדם נקבע, במידה רבה, מכוח תכונות גנטיות שטבועות בו, יכול הוא לנווטן למסלול של בניין ויצירה, או למסלול של הרס ואובדן. עשו הרשע קרא דרור לכוחות הרשע שהיו גלומים בתודעתו וניווט את כוח ה"דם" שניחן בו למעשי רצח והרג. ואילו דוד המלך השתמש בכוח הרב שניתן בידיו להקים את ממלכת ישראל ולסעדה במשפט, כשהוא כופף את החלטותיו לביקורתם של חכמי הסנהדרין. יתר על כן: התורה מבקשת ללמדנו כמה עלינו להישמר ולהיזהר מפני סטריאוטיפים. האדם רואה לעיניים, ואילו הקב"ה מביט בלבב. לא מראהו החיצוני של האדם הוא הקובע, אלא מעשיו. (תולדות תשס"ד)