הפרד נא מעלי

ארץ ישראל נקנית ביסורים. גם לאחר שעמד בניסיון הגדול, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו והגיע לארץ ייעודו, אין אברהם בא אל המנוחה ואל הנחלה. "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדו. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" (יג, ה-ז).
אולי זה מפתיע, אך עיון בפשוטו של מקרא מגלה שאין הוא נוקט "עמדה" במחלוקת שבין אברהם ואחיינו לוט. תיאור המריבה הוא נייטרלי: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב". תיאור אובייקטיבי של מצב נתון, שבו משאבי הקרקע אינם מספיקים לכל הצרכנים. אין כאן קביעה ערכית באשר לשאלה מי צודק ומי לא, אלא להפך: הסתפקות בתיאור העובדות ותו לא.
כך גם בהמשך: "ולא יכלו לשבת יחדו". שניהם, כאחד, "לא יכלו לשבת יחדו". אין כאן "אשמה" אלא חוסר יכולת הדדי "לשבת יחדו". אפילו תיאור הריב אינו מעדיף צד אחד על פני משנהו, אלא מסתפק במסירת העובדות: "ויהי ריב". על מה היה הריב? מי התחיל בו? מי האשם במחלוקת שנוצרה? הכתוב סותם ואינו מגלה לנו דבר.
בתדמיתנו (שמדרשי חז"ל אחראים לה במידה רבה), נתפש בדרך כלל לוט כדמות שלילית ביותר. "שיכור" רודף ממון, שבנותיו מערימות עליו בנקל. לא כך עולה מפשוטו של מקרא. לוט מופיע כדמות פסיבית. האחיין הצעיר נתלה כל העת באביו ובדודו. ראשית הופעתו על הבמה, כ"בן של". לא כדמות עצמאית: "והרן הוליד את לוט" (יא, כז). לאחר ימים, מתייתם לוט מאביו, בלא שנדע את סיבת המוות. (מדרש חז"ל, כדרכו, הרחיב את היריעה ותיאר את הרן כאופורטוניסט, שביקש לראות מי ינצח במאבק שבין אברהם לנמרוד ואז יחבור אליו). לוט ממשיך להיות מובל, כשה שמונהג בידי רועהו: "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן (ושוב "בן של" ולא דמות עצמאית) בן בנו".
גם בארץ, אין לוט עומד על רגליו שלו אלא נשרך אחרי אברהם: "וילך אברם…וילך אתו לוט" (יב, ד). כך גם בעלייה ממצרים: "ויעל אברם ממצרים…ולוט עמו" (יג, א). אפילו כשקונה הוא רכוש רב משלו, טפל לוט לדודו: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (יג, ה). רועיו, לא הוא, רבים עם רועי אברהם, כדרך העולם, שבו לפעמים השמשים וה"משרתים" הם-הם מחרחרי הריב בעוד שה"מלכים" היו יכולים לחיות בשלום זה עם זה.
אברהם רודף אחר השלום ומציע ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך…הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי". לוט עומד בשתיקתו. הוא לא מדבר אלא רק "נושא את עיניו", ובוחר לו את "ככר הירדן". וסופו: "ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, יא). פשוטו של מקרא, כאמור, אינו חושף בפנינו את דמותו השלילית של לוט. להפך. הוא מדגיש את זיקתו לאברהם ואת היותו מכניס אורחים. לוט ה"מקראי" נותר אילם שנים רבות. בפעם הראשונה שהוא "מדבר" הוא מתגלה כגומל חסד ומפציר באורחים להיכנס לביתו. ושמא לכן הורונו חז"ל (ברכות נד ע"ב) שהרואה מקום מנוסתו של לוט אומר "ברוך זוכר את הצדיקים". (הגם שגם כאן רש"י מפרש שה"צדיק"הוא אברהם ולא לוט).
מדרשי חז"ל, מכל מקום, מציירים תמונה שונה לחלוטין. לפיהם, לוט היה סיבת המריבה, "שהיו רועיו רשעים, ומרעים בהמתם בשדות אחרים". משהוכיחו אותם רועי אברהם על הגזל, החלו רועי לוט מצטדקים בפלפולים הלכתיים: "ניתנה הארץ לאברהם, ואין לו יורש, ולוט בן אחיו יורשו, ואין זה גזל". ללמדנו, שלעתים, דווקא הגזלן, מבקש לו סיבה ותירוץ, כדי להוכיח שכל מעשיו "לשם שמים". גם בחירת לוט בכיכר הירדן, שפשוטו של מקרא רואה בו הכרעה כלכלית נבונה ותו לא ("כי כולה משקה" – ארץ נחלי מים), נדרשה בפי חז"ל לגנות: "על שהיו שטופי זימה, בחר לו לוט בשכנותם". והוא הדין לנסיעתו של לוט "מקדם" (שמעוררת קושי פרשני,שהרי נסע ממערב למזרח, מבית-אל לכיוון הירדן ולא ממזרח למערב): "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו".
יהא אשר יהא, אברהם אבינו מלמדנו פרק חשוב בהלכות מחלוקת. אין זה חשוב "מי התחיל" ומי אשם. חשוב יותר לחפש דרכים ליישוב המחלוקת. אברהם אינו צובע את פני יריבו בשחור, מזלזל בו או מתעלם מקיומו. להפך. הוא מדבר עמו בשפה רכה: "אל נא, הפרד נא". ללמדנו, שלא המלחמה (שלפי מדרשי חז"ל הייתה בוודאי מוצדקת) עיקר, אלא הפתרון הפראקטי: "הפרד נא מעלי".

(לך לך תשס"ד)