הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כיצד נאבקים מזמן בו אנו חיים על דמות השבת הציבורית ? כיצד מתמודדים עם פתיחת חנויות לא כשרות בעידן הנוכחי ? מה אנו עושים כדי לקדש את רשות הרבים הציבורית ?
ההתמודדות דרך מערכת הכפייה הממלכתית אינה עומדת עוד לרשות התמודדות מסוג זה. מערכת של חוקי יסוד (כמו חוק חופש העיסוק), תרבות כללית של דמוקרטיה ליברלית שעניינה הפרטה מתמדת ויציאת המדינה מעיצוב זהות קולקטיבית, היקף גדול של חילול שבת ושל פגיעה בכשרות שלא ניתן עוד להתמודד עימו בדרך החוק, פסק הדין המפורסם של השופטת פרוקצ'יה בדבר תפקותם של חוקי עזר עירוניים, תוצאות הבחירות אשר העמידו את שינוי במוקדי עיצוב הפנים של ישראל, ירידת קרנה של הרבנות הראשית, כישלון מאבקים קודמים (מי זוכר עוד את המאבק נגד פתיחת האיצטדיון בירושלים ?) ועוד ועוד – מחייבים בחינה מחודשת של הדרכים. אנו עדיין נאבקים בהצהרות, וסוברים בטעות כי אם דבר מסוים יהיה כתוב בחוק, או אם אנו לא נסכים לדבר מה – הוא לא יהיה קיים. ברם, כל אלה הם כלי העבר. ואנו לוקים באותה תסמונת בה לקה הצבא כמה פעמים – ניהול מלחמות העתיד לאור העתקת המסקנות מן העבר, בלי לשים לב למציאות המשתנה.
אנו אחראים לדמות הציבורית של האומה הישראלית. אין אנו יכולים לפתור את עצמנו מניסיון מתמיד לעצב את דמותה של מדינת ישראל ואת רשות הרבים הציבורית באופן ראוי ומתאים למדינה יהודית. לעיתים דומה כי המאבק הפוליטי נוח לנו, אף על פי שאין לו כל סיכוי, בשל העובדה שהוא נותן תחושה של מחאה ושל התמודדות, ואז יכול כל אדם ללכת לביתו ולומר לעצמו כי עשה את הדבר הנכון. זוהי אחיזת עיניים עצמית, והיא אחת מסיבות השיתוק של המאבק הציבורי.
בשתי דרכים אנו יכולים לפעול במציאות המשתררת היום. האחת היא על ידי לחץ צרכנים, ובעיקר הקפדה יתרה לעודד דווקא את שומרי השבת ואת ההולכים בדרכי הכשרות. זו אחריות אישית של כל אחת ואחד, ואין הוא יכול לפטור עצמו. דברים קשים נאמרו בחז"ל על כל מי שבידו למחות ולא מחה, ובזמן הזה צורת המחאה השתנתה, אך לא מהותה. על כן, ניטיב לעשות, אם נעודד חנויות שאינן פתוחות בשבת, ונעדיף לרכוש בהן ולא במרכזי קניות או בקניונים המחריפים את התדרדרות השבת באומה (אין לדבר על חרם מוחלט – החרם אינו כלי יעיל, ופעמים רבות גם אם הוא משיג את מטרתו הממוקדת, הוא גורם שנאה ועוינות, שפועל כבומרנג). הדברים נכונים גם לגבי כשרות – העדפת רשתות שכל פעולתן כשרה, וטיפוח מתמיד של צריכת הכשרות, ושל חיזוק אלה ההולכים בדרך ישרה.
הדרך השניה, הארוכה יותר והקשה יותר, היא כמובן הדרך של "עשה טוב", לאמור: איהוב שם שמיים על הבריות. איהוב שם שמיים על הבריות נעשה בדרכים רבות. הוא נעשה על ידי דוגמה אישית שנותנים יראי ד' ונאמניו – לו היה זיהוי בין יושר וצדק וחסד ואמת לבין יראת שמיים, אין ספק שציבור ההולכים אחר דרכי ד' היה גדול יותר, וממילא המקומות הפסולים היו נופלים אט אט מבחינה כלכלית; הוא נעשה על ידי מהלך ציבורי כללי, שאינו משתדל עוד לכפות ואינו מזוהה עם שחיתות ועם כסף, כי אם פועל בדרכי הסכמה לעיצוב החיים המשותפים; הוא נעשה על ידי מתנדבים רבים, המקדישים את זמנם ללמד תורה ולעשות חסד, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמיים; הוא נעשה גם על ידי פעולה ישירה, של ניסיון שכנוע שלא להתפתות לאכילת בשר שרצים ואיסורים ובעיקר – הוא נעשה על ידי תורה גדולה ולימוד ברבים.
הבה נסגל לעצמנו את דרכי המאבק של היום, ונירתם במסירות נפש, בשתי הדרכים גם יחד, כדי לרומם את המציאות, וכדי קרב אותה לדמותה הראויה. לא נפטיר כדאשתקד, ולא נסיר מעלינו את המשימה הגדולה.
(ויצא תשס"ד)
