הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחד הביטויים העמוקים ביותר של המדינה היהודית הוא מפעלי החסד. לעולם לא יחדל הצורך מחסד בעולם – על אף העובדה כי מחובת החברה לדאוג בראש ובראשונה לצדק, ולחלק את משאביה בצורה ההוגנת ביותר, אין מקומו של החסד נעדר. החברה או המדינה מסוגלים לדאוג לצורכי היסוד. החסד הוא המופקד על החיוך והארת הפנים, שאין מערכת סוציאלית ציבורית יכולה להעניק. החברה והמדינה מסוגלים לדאוג לימים הרגילים, ולעולם בו אדם מתפקד בתפקוד בסיסי רגיל. החסד נצרך בשעה שיש חריגה ממהלך החיים. בשעה שהחברה והמדינה מסוגלים לדאוג לנורמות היסוד, החסד מופקד גם על התוספת. הצירוף של המבט המאיר, החריגה והתוספת הנדרשת הוא תפקידו העיקרי של החסד.
הלוא זו הגדרתו של החסד – החריגה. מידת הצדק היא מידת הדין, ואילו החסד הוא פורץ את הגבולות, ומשפיע הרבה מעבר לחובה. כל זה נכון שבעתיים בשעה שהחברה והמדינה אינן ממלאות את תפקידן. מסיבות שונות, מדינת ישראל כיום אינה ממלאת את חובת החסד כלפי אזרחיה הנזקקים לסיוע – חלק מסיבות אלו מוצדקות, וחלק נובע ממדיניות המתנערת מחובה זו, ואינה פונה אלא להישג הכלכלי הציבורי. יש להיאבק נגד מציאות זו ברמה המדינית ופוליטית, אך בבד בבד לא לשכוח את העולם המקביל – עולם החסד.
אחת ממורות החסד העיקריות היא רבקה. בשעה שפגשה ליד הבאר הלך זר עם גמליו, שמסיבת הנוהג במקום לא היה יכול לשאוב מים לגמליו, התנדבה היא לשאוב את המים. לא זו בלבד, אלא שהציעה מעצמה לשאוב לכל גמלי אותו האיש. על רקע שאר הנערות השואבות לעצמן, ולאור העובדה שההלך היה זר מוחלט, גוברת שבעתיים ההתפעלות ממעשה רבקה. מיום זה הוטבעה בנו, על ידי אחת מארבע האמהות הקדושות, מידת החסד הכללית, ואין אנו כחברה שוכחים את מעשיה.
ואכן, במדינת ישראל של היום מופקד רוב מוחלט של החסד בידי אלה ההולכים בדרכה של רבקה אמנו, ומצרפים לה את אברהם אבינו ממידת החסד. מפעלים ענקיים של חסד רפואי וסוציאלי, תזונתי ומשפטי, יחד עם אין ספור גמ"חים לעניינים שונים מאפיינים את החברה המאמינה, המובילה בחסד במדינה. לא זו בלבד, כי אם במקביל לכך קיים מפעל חסד פשוט, הפועל כמעט בכל תפילה – קופת הצדקה. פרוטה מצטרפת לפרוטה, ואנו מקיימים בעצמנו את החובה ההלכתית הנובעת מ"ואני בצדק אחזה פניך", ומצרפים את האגורות לשקלים ומהם למערכת רחבה יותר. כשאר לכל אלה נוספת מידות עליונות של צדקה, המורכבות הן מהעלמת המקבל והנותן, והן מהארת הפנים המצטרפת לנתינה – אנו יודעים כי אנו פוסעים בדרך הנכונה. אמנם, אסור לנו לשכוח לרגע את הייעוד להגיע למדרגה העליונה ביותר, היא המדרגה בה מוצעת לנזקק לחסד עבודה, והוא חש כי לא צדקה נעשית עימו, כי אם הוא מתפרנס מעמל כפיו. ככל שביכולתנו לעשות זאת, אנו מתקרבים אל הצורה המתוקנת של עולמה של תורה.
שבת פרשת חיי שרה, יחד עם שמחתנו הגדולה והתקשרותנו בחברון עיר האבות, היא השבת בה אנו מופקדים על התחדשות בענייני חסד. התחדשות משמעה כפולה – בראש ובראשונה ביצור מוסדות החסד הקיימים, ונתינת כל מה שניתן לעשות, יחד עם העבודה הפוליטית להגיע למדרגה העליונה של הצדקה – מדרגת העבודה. כבר כתבו גדולי ישראל כי אחד ממפעלי החסד המיוחדים הוא הגמ"ח, שכן כסף שניתן לגמ"ח אינו רק צדקה חד-פעמית, כי אם מעגל מתמיד של חסד, העוזר לאחד המחזיר את ההלוואה וניתן לשני וכן הלאה, ועל ידי כך הולך ומתפתח מעגל אין סופי. זכות גדולה היא להפקיד כספים לא בבנק כי אם במפעלי גמ"ח אמינים, ולזכות בעשיית חסד. בד בבד עם ההתמדה בדברים קיימים וחזקים, חושבים באופן מתמיד על צרכים חדשים.
גם בני נוער אינם פטורים מכך. יש חסד בעזרה לילדים נחשלים להגיע לבגרות, ויש חסד בקריאת ספרים לאדם עיוור. מילוי רחובותינו חסד מקדש את המציאות, הופך אותה למלאה אהבה ורחמים, ממשיך את דרכי אמותינו הקדושות, ומקרב אותנו לדמות מלאה יותר של ההולכים בדרכיהם.
(חיי שרה תשס"ד)
