התורה מלמדת אותנו על סוגי קורבנות אותם צריך אדם פרטי להקריב בהזדמנויות שונות בחייו: קורבן עולה, חטאת, שלמים וכדומה; מעבר לזאת, ישנה רשימה מסודרת בתורה של קורבנות אותם נדרש הציבור כולו להקריב במסגרת עבודת ד' בבית המקדש – ביומיום הרגיל, בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים. במסגרת זו, פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים, עם ישראל כולו נדרש להקריב 'עולת תמיד' – שני כבשים בני שנה (במדבר כח, ג)! למה דווקא כבשים? כבשים מבטאים שגרה ותמימות. הכבש אינו יכול להגיע למצבים חריגים, כבש לא רץ מהר ולא מזיק באופן מיוחד; בכבשים יש משהו שליו, רגוע ו'בלי הפתעות'. בחיי היומיום של הציבור צריך להתמודד עם השגרה השוחקת. אדם פרטי יכול לחיות חיי שגרה שלווים ו'להעביר את הזמן' ללא תקלות מיוחדות. בחיי ציבור לעומת זאת, שמטבעם הם רחבים, ההשתקעות בשגרת היומיום יכולה ליצור שקיעה איטית ולהביא בסופו של דבר לקריסה חברתית. חברה יכולה לשקוע בחומרנות ובתרדמת לאו דווקא בגלל יצריות גסה אלא מצד דפוסי ההרגל של החיים. לכן, במקביל לשחיקה היומיומית בא קורבן עולת התמיד שעניינו ליצור מערכת ניגודית שתאבק בישנוניות ובקפיאה על השמרים. צריך להעלות את הציבור לאט לאט, כל יום קצת. הדבר דומה לשקית תפוחים הנמצאת בחוץ, אם נשאיר את שקית התפוחים ללא השגחה – עם הזמן התפוחים יירקבו וייעלמו. ישנה תולעת קטנה שלא מבחינים בה, תולעת שמכרסמת באופן איטי והיא המסוכנת יותר מכל – תולעת התמיד. תולע אותיות עולת: "עולת התמיד באותיות תולע שדורשי רשומות הזכירוה כתולע האוכל לאיטו, מהרס בהדרגה את החוסן של אור החיים" (ליקוטי מוהר"ן א, כח ג). לפיכך בכל יום החברה צריכה לעמוד על המשמר ולהקריב את עולת התמיד – להיאבק מול תולעת השגרה, מול השחיקה היומיומית המכרסמת. להיאבק ולנצח.
(םנחס תשסט)
עולת התמיד
השארת תגובה