הרב חגי לונדיןחגי לונדין
בגמרא במסכת שבת (פו, ב-פז, א) אנו מוצאים סוגיה העוסקת בתיאור השבוע המופלא אשר עבר על בני ישראל לפני קבלת התורה במעמד הר סיני. מובן כי אין כאן תיאור 'היסטורי' התקף לאותו הדור ותו לא, אלא מצוי כאן פירוט של הסדר האלוהי בו מופיעה התורה בעולם:
א) "בחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא" (ביום הראשון בשבוע לא אמר להם הקב"ה כלום משום חלישות הדרך) – על מנת להגיע למצב של קדושה לא ניתן לזלזל בגוף ולהותיר אותו בחולשתו. תפיסה צרת אופקים עלולה ליפול באותה טעות אשר ממנה מזהיר אותנו הרמב"ם (שמונה פרקים, ד) כאילו "הקדוש ברוך הוא שונא הגוף ומבקש לאבדו". מובן שאין הדבר כן: בראשיתה של עבודת ד' קיימים אמנם שלבים של זהירות ופרישה מן הגסות של החומר אולם אין התורה נלחמת כנגד עצם כוחות החיים ונטיותיהם. חז"ל מלמדים אותנו כי על מנת לקבל את התורה זקוק עם ישראל להבראת הגוף, או בלשונו של הרב קוק (אורות התחייה, לג): ל"דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים"; כלומר ל'מצע' רחב של כוחות חיים אשר אותם ניתן יהיה לקדש.
ב) "בתרי בשבא (ביום השני בשבוע) אמר להו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'" – היסוד השני שבהכנה למתן תורה הוא הודעת המטרה הסופית. לאחר הוידוא כי הכוחות הגופניים מצויים במילואם, וטרם הכניסה לתהליך ארוך של עמל רוחני מייגע הכולל זהירות, זריזות, פרישות וכן הלאה – יש להשקיף על האידיאל השלם. "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא – שיתברר ויתאמת אצל האדם… למה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים, א). ידיעת המטרה הסופית מעניקה לאדם את הכוח ואת הביטחון לאורך הדרך. הידיעה מגלה מהו הטבע הפנימי המצוי בנו בכוח; פוטנציאל שיצא בוודאות אל הפועל גם אם לעיתים נדמה כי אין הדבר כך.
ג) "בתלתא בשבא אמר להו מצוות הגבלה" (ביום השלישי בשבוע נאמר להם הציווי להישמר מלעלות להר) – לאחר שמציבים את האידיאל השלם כנקודת שאיפה, מתעורר באופן טבעי הרצון ל'עלות בהר' ולהתקדש. במצב נפשי זה יש ליזהר מפני התפרצות לא מבוקרת ו'קפיצת מדרגות'. אשר על כן יש צורך בהגבלה המרסנת את השקיקה הרוחנית; הגבלה זו בונה מהלך מסודר ומודרג של התעלות בעבודת ד'.
ד) "ברביעי עבוד פרישה" (ביום הרביעי בשבוע נאמר הציווי לפרישה מחיי אישות למשך שלושה ימים עד מתן תורה) – רק לאחר התוודעותנו לאידיאל הישראלי הסופי המעוניין בקידוש נטיות החיים והגוף (וכן לצורך במהלך מבוקר ואיטי שירומם אליו) – מגיע שלב הפרישה. על מנת להתעלות מבחינה רוחנית אין מנוס מן המלחמה בצדדים העכורים של החיים, מלחמה הכוללת אף פרישה בתנאים מסוימים מן החומר. אולם כעת, לאחר ההבנה מהי המטרה הסופית, אין פרישה זו נעשית מתוך פסיביות ושנאת החיים אלא מתוך גבורה ועוז. מופיעה כאן הגבורה המוסרית של כיבוש האדם את עצמו ו"טוב… מושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי טז, לב). "מתוך המעמד של הקדושה היותר אדירה שאליה העלתה האומה כולה במעמד הר סיני, ואחרי ההגבלה שבאה אחר הדיבור של 'ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים' – באה במקומה העובדא של הפרישה" (עין איה שבת, ב, עמ'172-171).
על גבי ארבעת המדרגות הללו, המהווים מכלול של השלבים השונים בעבודת ד' – מגיעה האומה הישראלית למעמד הנשגב של ו' בסיון, יום קבלת התורה בו ניתן לנו לומר בלב שלם: "כל אשר דיבר ד' נעשה" (שמות יט, ח).
(תרומה תשעא)
