ספיר שפרבריש משברים שפוגשים מדינה מבחוץ, ויש משברים שמטלטלים אותה מבפנים. המשבר שבין הממשלה למערכת המשפט שייך לסוג השני. הוא לא נמדד רק בפסקי דין, בחוקים ובדיונים חוקתיים, אלא גם בטון, בשפה, באמון, ובתחושה הולכת וגדלה שכללי המשחק נשברו. ינואר 2025 היה רגע כזה: ועדת המינויים לשופטים בחרה את השופט יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, ושר המשפטים יריב לוין החרים את ההצבעה ושלח אחריה מכתב שבו כתב כי אינו מכיר בו כנשיא – מילים שלא נאמרו מעולם בישראל על נשיא העליון לא בידי שר משפטים, לא על מינוי שנעשה בהליך חוקי, ולא בתקופה שבה ממילא המערכת כולה מצויה תחת מתקפה. זה היה הספתח לקרע הולך ומעמיק בצמרת. המשבר בין בג"ץ לפוליטיקאים – כתבה בשני חלקים
קצת היסטוריה, למי ששכח: ב־4 בינואר 2023 הכריז לוין על “המהפכה המשפטית”, ימים ספורים בלבד לאחר השבעת הממשלה. ב־7 בינואר יצאו אלפים לרחובות תל אביב, שבוע לאחר מכן כבר דובר על 130 אלף איש בכיכר הבימה, ובמהלך התקופה השתתפו יותר מ־2.5 מיליון ישראלים בהפגנות בכ־150 מוקדים.
ביולי 2023 עברה בכנסת, ללא קולות אופוזיציה, חקיקה לביטול עילת הסבירות. בינואר 2024 פסל בג”ץ בהרכב מלא תיקון לחוק יסוד, לראשונה בתולדות המדינה. ובינואר 2026 כבר הוכרז על קידום החלטה הצהרתית לאי־הכרה בפסיקות בג”ץ שיפסלו חוק יסוד. במקביל, עתירות הוגשו לבג”ץ בדרישה להורות לראש הממשלה לפטר שרים, ובדיון שנערך ב־16 באפריל 2026 בעתירה נגד השר איתמר בן גביר נסגר לראשונה הדיון לציבור. עם כניסת הנשיא עמית לאולם, צעק לעברו סגן שר: “אתה המושחת הראשי ובניגוד עניינים”.
גם באולמות בתי המשפט עצמם השתנתה האווירה. יו”ר לשכת עורכי הדין, עמית בכר, תיאר בנובמבר 2025: “מחיאות כפיים, צעקות, קללות, איומים על שופטים, גידופים על כבוד נשיא בית המשפט העליון”, ואף ציין כי עורכי דין שעתרו נגד הממשלה נזקקו לליווי אבטחה.
מדינה בין אמון לחשש
הנתונים מלמדים שהקרע הזה כבר אינו רק תחושה. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2022 הציג ירידה חדה באמון בבית המשפט העליון ל־42%, בכנסת ל־18% ובמפלגות ל־9%. ממוצע האמון בכלל המוסדות ירד מ־61% ב־2012 ל־33% ב־2022.
ובכל זאת, באותו מדד עצמו 51% מהציבור עדיין תמכו בסמכות בית המשפט לבטל חוקים הנוגדים עקרונות דמוקרטיים, ו־61% אמרו שצריך “מנהיג חזק שלא יתחשב בכנסת, בתקשורת ובדעת הקהל”. במדד 2024 כבר 58% העריכו שהשלטון הדמוקרטי בישראל מצוי בסכנה, ובמדד 2025 כמחצית מהנשאלים הסכימו עם אהרן ברק שישראל כבר אינה דמוקרטיה ליברלית.
מחקר של פרופ’ יונתן גבעתי והדוקטורנט אהרון גרבר קבע כי “שום בית משפט בעולם ושום מוסד בישראל לא ראו ירידה כה דרמטית באמון בהם”. גם בעולם שמים לב: מדד V-Dem הוריד את ישראל ממעמד של “דמוקרטיה ליברלית” ל“דמוקרטיה אלקטורלית”, וארגונים בינלאומיים מצביעים על שחיקה במוסדות. גם האקדמיה מדברת בשפה חדה יותר: לא עוד אירוע נקודתי אלא תהליך עומק, “שתי מציאויות לאומיות בלתי ניתנות לגישור”.
מהרחובות אל הכיס שלנו
אבל הקרע הזה לא נשאר רק במדדים ובמחקרים, הוא יצא לרחובות. לאורך שנת 2023 ותחילת 2024 התקיימו הפגנות מהגדולות בתולדות המדינה, עם מאות אלפי משתתפים מדי שבוע בתל אביב, ירושלים, חיפה ובמוקדים נוספים. המחאה חצתה מגזרים וכללה אנשי מילואים, רופאים, אנשי הייטק, משפטנים ואנשי אקדמיה, והפכה לאחד הסמלים הבולטים של המאבק סביב מערכת המשפט.
במקביל, המשבר זלג גם אל הכלכלה. בתקופות מסוימות נרשמה תנודתיות חריגה בשקל לצד היחלשות מול הדולר והיורו, כאשר גורמים בשוק קשרו בין חוסר הוודאות המשפטית לבין עלייה בסיכון הנתפס של ישראל.
זהירות! האטה והסטת פעילות
גם בעולם העסקי נשמעו קולות חריגים, לא רק מתוך ישראל אלא גם מחברות בינלאומיות. ב־Morgan Stanley הזהירו כי השינויים במערכת המשפט עלולים לפגוע בכלכלה ולהעלות את פרמיית הסיכון של ישראל, וב־Moody's וב־Fitch Ratings התריעו מפני השלכות של אי־יציבות מוסדית על דירוג האשראי והסביבה העסקית.
בתוך ההייטק, מנכ"לים של חברות עם פעילות גלובלית נקטו צעדים בפועל. אסף רפפורט, מנכ"ל Wiz, הודיע כי החברה תעביר חלק מהכספים מחוץ לישראל, ותומר וינגרטן, מנכ"ל SentinelOne, הזהיר מפני פגיעה באמון המשקיעים.
גם בזירת ההשקעות הבינלאומית נרשמה דריכות. Sequoia Capital נמנעה בתקופות מסוימות מהובלת השקעות חדשות בישראל, Insight Partners בחנה מחדש את קצב ההשקעות, ו־Tiger Global האטה את פעילותה, גם בישראל.
לצד זאת, חברות רב־לאומיות לא מיהרו לסגור פעילות, אך כן נרשמה מגמה של הקפאת הרחבות, עיכוב השקעות חדשות והסטת משאבים לשווקים יציבים יותר. בנק ישראל הזהיר כי חוסר יציבות מוסדית עלול להשפיע על השקעות, דירוג אשראי ואמון המשקיעים, והמציאות החלה לשקף את החשש הזה.
"הקו שמוביל בג״ץ מוביל למשבר חוקתי"
חבר הכנסת אביחי בוארון מגיע לדיון הזה לא רק כפוליטיקאי מהליכוד, אלא גם כדמות שמייצגת בעיניו ציבור רחב שמרגיש שנים שמוסדות הכוח אינם משקפים אותו. בוארון, יליד 1973 מנתניה להורים שעלו מלוב, שירת כלוחם בגולני, למד משפטים, ייסד את תנועת "מעייני הישועה", הקים את מגזין "פנימה" ומגזין " אותיות וילדים". במשך שנים הוא עמד בראש מאבקים ציבורים בהתיישבות, תחילה במאבק כנגד פינוי היישוב עמונה בשנת 2006 ובהמשך בשנת 2016 (פינוי שהוביל להקמת יישוב חדש ביו"ש לאחר 30 שנה – עמיחי).
אך גם הזירה המשפטית אינה זרה לבוארון. מכון "אמת" למחקר משפטי – ציוני הוקם על ידו, כמו גם ארגון "לביא" הפועל למנהל תקין, אותו ייסד עם חבריו ומאז נחלו מספר הצלחות בעתירות לבית המשפט העליון. כיום הוא משמש חבר כנסת מטעם הליכוד, יו"ר ועדת המשנה לתוכניות לימודים במזרח ירושלים, ומהקולות הבולטים בליכוד בנושא המשפטי.
"הקו שמוביל בג”ץ בכמה וכמה עתירות בשנתיים האחרונות, הוא קו מאוד מסוכן ומוביל למשבר חוקתי", הוא פותח. מבחינתו, העתירה שביקשה להורות לראש הממשלה לפטר את השר בן גביר, אינה עוד עתירה רגילה אלא קו אדום: "העתירה האחרונה להורות לבג”ץ בבקשה להורות לראש הממשלה לפטר את השר בן גביר זה סימן מובהק לרמיסת הדמוקרטיה והרצון של הציבור הישראלי. הסגת גבול בין הרשות השופטת לשטחה של הרשות המבצעת".
מכאן חבר הכנסת בוארון מרחיב את הטענה וסובר כי ברגע שבית המשפט "פולש לתחום ממשלתי מובהק ופולש לתחום פרלמנטרי מובהק לרשות המחוקקת”, הוא אינו מתערב בעוד שאלה משפטית, אלא חוצה גבול מוסדי יסודי. בלב הטענה שלו עומדת התפיסה שלפיה הכנסת היא המכוננת, לא בג”ץ: “הכנסת מכוננת חוקי יסוד, וזה לא בית המשפט הגבוה לצדק”. הוא מוסיף כי “בשנה האחרונה קורה יותר מדי, ואין איזה סוף כשהם פוסלים חוקי יסוד”.
בעיניו, אם בית המשפט יכול להורות לראש הממשלה לפטר שר, “הוא מוציא כרטיס אדום לעם”. לכן, גם כשהוא מדבר על הצורך בתיקון, הוא לא מציג אותו כמהלך הרסני אלא כהכרח להצלת הדמוקרטיה: “וכדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית אין מנוס מלעשות זאת, מתוך תקווה שבית המשפט ישים איזונים ובלמים שיובילו אותו להתנהגות שמרנית קצת יותר".
מאבק על מוקדי הכוח במדינה
אבל אצל חבר הכנסת בוארון, הוויכוח הזה אינו נגמר בגבולות הסמכות. להפך: מבחינתו, הסמכות היא רק הסימפטום. “העימות הנצחי הוא לא עימות פוליטי ולא עימות על גבולות הסמכות", הוא אומר, “השורש עמוק יותר". כאן הוא עובר לתזה רחבה על אליטה שמתחלפת אך מסרבת לוותר על מוקדי הכוח. לדבריו, המהפך של 1977 שינה את השלטון הפוליטי, “אבל לא שינה את הדנ"א של מוסדות המדינה, ובפרט של הפקידות, האקדמיה והתקשורת". הוא מתאר “דיסוננס בין הציבור הרחב לבין ההתנהלות השופטת של המדינה”, ומאמץ את הסיסמה “למה אתה מצביע ימין ומקבל לשמאל”.
"המהפכה החוקתית של אהרן ברק, יחד עם הרחבת זכות העמידה והיקף השפיטות, אפשרו למערכת המשפטית והפקידותית להמשיך ולהוביל את המדינה ולהעביר את קבלת ההחלטות מהציבור לדרג פוליטי ומשפטי. המגזרים שהיו מיעוט הפכו לרוב, והם דורשים להחזיר את המדינה לעם – דתיים, מזרחים, מתנחלים, מסורתיים, פריפריה חברתית ופריפריה גאוגרפית", הוא אומר.
גם הוועדה לבחירת שופטים, בעיניו, היא חלק מאותה בעיה: “יש הטיה לא צודקת בוועדה למינוי שופטים, משנים כל הזמן את כללי המשחק, מזיזים את השער, ומנצלים את הרצון שלנו לממלכתיות ועושים ככל העולה על רוחם. לכן, הוויכוח אינו רק על חוק יסוד או על עילת הסבירות, אלא על השאלה מי באמת מחזיק במוקדי הכוח במדינה", מסכם בוארון.
"יש הטיה לא צודקת בוועדה למינוי שופטים, משנים כל הזמן את כללי המשחק. לכן, הוויכוח אינו רק על חוק יסוד או על עילת הסבירות, אלא על השאלה מי באמת מחזיק במוקדי הכוח במדינה"
מערכת המשפט מגנה מפני שרירות השלטון
חבר הכנסת בדימוס דן מרידור, דמות מובהקת מתוך לב הממסד הישן של הליכוד, מדבר מתוך ניסיון של עשרות שנים במוקדי קבלת ההחלטות. הוא נולד ב־1947 בירושלים, למד משפטים באוניברסיטה העברית, שימש מזכיר הממשלה בימי בגין ושמיר, כשר המשפטים, כשר האוצר וכסגן ראש הממשלה, וב־1992 היה מהאנשים המרכזיים שקידמו את חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן, כשהוא מדבר היום על מה שקורה למערכת המשפט, הוא מדבר גם על משהו שבמידה רבה הוא עצמו סייע לבנות.
“חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר בהסכמה רחבה מאוד", הוא מזכיר, “גם הציונות הדתית תמכה בזה אז. אבל השאלה העמוקה יותר היא בכלל לא אם לבית המשפט יש יותר מדי כוח, אלא מה פירוש המילה 'דמוקרטיה'. דמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב – היא גם הגבלה על מה שהרוב מורשה לעשות", הוא טוען.
מרידור חוזר שוב ושוב לאדם הבודד, לאזרח הקטן, לזה שצריך הגנה מפני שלטון חזק. “מי יכול לשמור עליי מפני שלטון שרוצה לפגוע בזכויות שלי? זה תפקיד בתי המשפט. זו מהות הדמוקרטיה ולא סטייה ממנה. גם במקרא: העם רוצה מלך. הן משה רבנו והן שמואל הנביא מזהירים מפני שלטון מושחת שאינו מוגבל. ישעיהו הנביא מזהיר: 'שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים…' ( ישעיהו א, כג), 'גם כי תרבו תפילה אינני שומע' (ישעיהו א, טו)", מדגים מרידור.
מרידור אינו מציג את המאבק הנוכחי כעוד עימות שגרתי בין שלטון לרשות מפקחת. הוא מזהה בו התקפה רחבה על כל מוקדי הריסון: עיתונות, מבקר מדינה, ייעוץ משפטי ומעל הכול בתי המשפט. “למשול ללא מצרים זה לא דמוקרטיה, זה משהו אחר. ברגע שאנשי ציבור בכירים חוזרים שוב ושוב על האמירה 'תפרו לי תיק', או כשהשר אינו מכיר בנשיא בית המשפט העליון, המסר לציבור הרסני: אם לחזקים 'תופרים תיקים', גם לחלשים יתפרו; אם המשטרה היא 'משטרה פוליטית', אין סיבה להקשיב לה; ואם אין סמכות לבית המשפט, האזרח נשאר לבדו מול כוח שאין לו מעצורים. ההתקפה על מערכת המשפט יוצרת אנרכיה, וכשזה נעלם, האזרח נותר ללא הגנה".
גם בסוגיית בחירת השופטים, מרידור מדגיש שהעיקרון המנחה היה בדיוק מניעת חלוקה פוליטית של תפקידי שיפוט. הוא מזכיר שיותר מ-70 שנה וכן כאשר עמד בראש הוועדה לבחירת שופטים, לפוליטיקאים היה מיעוט. הוא מחדד ומדגיש שמנחם בגין דרש דאז שבראש הוועדה לבחירת שופטים יישב נשיא בית המשפט העליון לבדו וללא שר המשפטים על מנת להבטיח את אי תלותם של השופטים בפוליטיקאים, "זוהי הדרך לשמור על מערכת עצמאית שלא מחולקת לפי מפת האינטרסים של קואליציה", הוא מסכם.
כשהדברים של חבר הכנסת אביחי בוארון וחבר הכנסת לשעבר דן מרידור מונחים זה מול זה, מתחדד עד כמה הוויכוח עמוק: האחד רואה בבית המשפט גוף שחצה את גבולו, והשני רואה בו קו ההגנה האחרון של האזרח. בין שני הקצוות הללו נמצא קול שלישי, שמבקש לעצור את המאבק עוד לפני שהוא מכריע סופית לאחד הצדדים.
"ברגע שאנשי ציבור בכירים חוזרים על האמירה 'תפרו לי תיק', המסר לציבור הרסני: אם לחזקים 'תופרים תיקים', גם לחלשים יתפרו; אם המשטרה היא 'משטרה פוליטית', אין סיבה להקשיב לה; האזרח נותר ללא הגנה"
"אין נוסחת קסם — יש רק ריסון הדדי"
פרופ’ שחר ליפשיץ אינו מדבר מתוך הכנסת או מתוך זיכרון פוליטי של שנות ה-90, אלא מתוך החדרים שבהם נעשה ניסיון אמיתי לתווך בין מחנות יריבים. פרופ' ליפשיץ הוא ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. בתקופה שקדמה ל־7 באוקטובר פעל כחלק מ“צוות הדיקאנים”, שניסה לגבש פשרות חוקתיות בתוך אחד המשברים הקשים שידעה המדינה. דווקא מהמקום הזה, של מי שניסה ממש לנסח הסכמות, הוא מגיע למסקנה מפוכחת: לא חסר לנו רק נוסח חוקתי, חסר לנו ריסון פנימי.
“רבים מחפשים עד היום את אותה ‘נוסחת קסם’ – מבנה חוקתי מושלם שייצר שקט", הוא אומר. "אך הלקח המרכזי שלי מפעילות ‘צוות הדיקאנים’ הוא שאין הסדר מושלם כשלעצמו". כאן הוא חוצה את הגבול בין תיאור משפטי לאבחנה תרבותית: “כל רפורמה וכל איזון חדש יקרסו אם הם לא ילוו בריסון פנימי עצמאי של כל אחת מהרשויות. הבעיה איננה רק במה בית המשפט עושה או לא עושה, ולא רק במה שהממשלה עושה או לא עושה, אלא בכך ששני הצדדים חדלו מלרסן את עצמם. מצד אחד, מפחיד לחשוב על מצב שבו בית משפט נוטל לעצמו סמכות לפיטורי שר ללא הסמכה מפורשת וברורה בחוק. אך בה בעת, מפחיד לא פחות לראות שרים המכריזים בריש גלי כי הם מצפצפים על החוק ועל עקרונות המשפט המנהלי. ללא ריסון הדדי – של השפיטה ושל הממשל – אנחנו לא בדרך לתיקון, אלא בדרך לדו־קרב שבו כולנו נפסיד", הוא טוען.
אבל פרופ' ליפשיץ מוסיף נדבך נוסף שאין בדברי בוארון או מרידור: האשמה של הכשל במנגנוני הפשרה עצמם. לדבריו, בעשורים האחרונים ויתרנו על ניסיונות לבנות “אמנות” והסכמות רחבות, כמו אמנת גביזון־מידן, ובמקום זה כל צד בחר בזירה שבה הוא חזק: הימין בקלפי, השמאל בבית המשפט. “התוצאה היא שכל הלחץ החברתי והערכי המבעבע הופנה כלפי מערכת המשפט, והפך אותה לשק חבטות פוליטי. כדי לצאת מהסחרור הזה, לא מספיק לאזן מחדש את סמכויות הרשויות; צריך לבנות מחדש מוסדות של הסכמה".
לבסוף, פרופ' ליפשיץ מחזיר את הדיון לשאלה שמטרידה אותו יותר מכל: האם שבירת מערכת המשפט באמת שווה את הרווח הפוליטי המיידי. “התיקון נדרש, האיזון הכרחי, אך עלינו להיזהר שתוך כדי ניסיון ליישר את ההגה, לא נפרק את הספינה כולה", הוא מסכם.
"הבעיה איננה רק במה בית המשפט עושה או לא עושה, ולא רק במה שהממשלה עושה או לא עושה, אלא בכך ששני הצדדים חדלו מלרסן את עצמם. ללא ריסון הדדי של שניהם, אנחנו לא בדרך לתיקון אלא בדרך לדו־קרב שבו כולנו נפסיד"
חלק ב' של הכתבה בגיליון הבא
