הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבינו ממלא את מצוות ה' לצאת למלחמת הנקם במדין. בציווי על מלחמה זו תובע הקב"ה (במדבר לא,ג): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". את הביטוי "החלצו מאתכם" מסבירה הגמרא כך (יבמות קב,ב): "שלופי מביתא לקרבא". במלים בנות ימינו תאמר הגמרא: גייסו כוחות מילואים (הדברים נאמרו שם מתוך רצון לזהות בין מצוות החליצה לשליפת נעל מהרגל). למעשה, עולה שלקראת המלחמה על מדין לא הספיק הכח הלוחם שהיה זמין לעם ישראל, והיה צורך לתגבר אותו בכוחות מהעורף. כאז, כן עתה, אנו מוצאים כורח בשיתוף פעולה הדוק בין החזית לעורף, מתוך הבנה שמלחמתם אחת היא. על היחס בין העורף לחזית ניתן למצוא כמה וכמה התייחסויות כבר בתנ"ך. אחת מהן ניתנת גם היא בפרשתנו (פרק לא, מפס' כה עד הסוף), שם מלמד משה כיצד לחלק את השלל עם הכוחות הרוחניים שנשארו בעורף. מקור נוסף נמצא בשמואל א (פרק ל, פס' כא עד הסוף), עת מוכיח דוד את אנשי הבליעל (כך במקור!) שסירבו לחלוק את השלל עם תומכי הלחימה שבעורף, ואפילו עם אלו שלא היה בכוחם לצאת למלחמה מחמת תשישות נפשית ויאוש.
שני מקורות מרתקים לשאלת הערך המוסף של התמיכה העורפית במלחמה נמצאים אצל שניים מגדולי הפסוקים בדורות האחרונים.
הראשון, בעל נופך אגדי במקצת, נטוע בשו"ת אפרקסתא דעניא. מחבר שו"ת זה היה הגאון ר' דוד שפרבר, מראשי יהדות רומניה בדור החורבן. הלה אף זכה לעלות ארצה בסוף ימיו. תשובותיו מאופיינות בגאונות ובשליטה בכל מכמני התורה, ובתשובה לשאלת ההסתמכות על הארות כדוגמת רוח הקודש מבחינה הלכתית (חלק ב, יורה דעה סימן קט), מוסיף הרב מימד מרתק ממלחמת מדין המדוברת. אגב מספר דיוקים לשוניים מהפסוק "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין" לומד הגר"ד שפרבר שבצאתם של לוחמי ישראל למלחמה מצטרף אליהם כח נוסף, שאינו קיים בצבאות לוחמים אחרים. כשצבאות אחרים לוחמים, כוחם נובע מאימוניהם, מיכולותיהם ומכמותם. אולם בישראל, בשעה שעושים רצונו של מקום "גם כל העם הנשאר בארץ, כחם וזכותם הולך עם הלוחמים בכח טמיר ונעלם. אם כן אין חילוק אם רב או מעט המה היוצאים למערכה. כי באמת כל העם אתם". לכן, אומר הרב, נקטה התורה בלשון "החלצו מאתכם", כלומר כולם שותפים בקרב הזה, ולא רק היוצאים ממש. ולכן יהיו על מדין, כי בקרב כזה אין לאויב סיכוי, כוחם של ישראל גדול ועצום, ללא פרופורציה לכח האויב.
מקור נוסף לענייננו מספק לנו מי שהיה ראש רבני ארץ ישראל בעת הקמת המדינה, הגאון ר' יצחק אייזיק הרצוג (אביו של נשיא המדינה לשעבר, חיים הרצוג ז"ל). הלה, בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן לא), מתמודד עם שאלת מיגון העורף בזמן מלחמת השחרור. רב מחכמי טבריה הורה שאין למגן את העורף הטברייני בשבת (בפעולות אסרות בשבת, כמובן) נגד התקפות הפורעים רק על סמך חשש שמא יתקיפו בשבת, ולא על סמך מידע מוצק. זאת דייק מלשון חז"ל (ערובין מה,א) שנכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי נפשות מחללין עליהם את השבת. אולם, זה רק כאשר כבר צרו, אולם אם טרם הגיעו – שמא אין היתר לחלל את השבת בגינם.
הריא"ה הרצוג מכה על קודקודו של רב זה, ומוכיח ממגוון מקורות שלא כך נפסקה ההלכה, אלא אפילו אם עוד לא באו הגויים, אלא רק רוצים לבוא – מחללים את השבת (ראה לדוגמה שלחן ערוך אורח חיים שכט,ו). לענין השאלה מתי נחשיב את המצב כרוצים לבוא, פוסק הרב הרצוג שיש להתייעץ במומחי הבטחון ולהשמע להוראותיהם לחלוטין, ולפי מוצקות המידע המודיעיני חובה לפעול ללא שהות. לכן, כתב הרב, התיר למגן מכוניות ולשריין אותן בשבת קודש בירושלים, כאשר נודע שהאויב מתכנן התקפה בשבת או במוצאי השבת. אולם, כל זה רק כאשר מוצו הנסיונות להמנע מחילול השבת, ונעשו פעולות המיגון בחול כראוי, ורק עתה, בשבת, התחדש מידע חדש. אולם, אין לזלזל ח"ו בעמידת העורף ולבטל את ערכה המלחמתי. המלחמה על העורף היא חזית לכל דבר, וכך יש להתייחס אליה. סיכומו של הרב הרצוג משמעותי ביותר לסוגייתנו. הרב כותב שפסיקתו המתוארת נבעה משיקולי פקוח נפש קרים, אך למעשה מן הראוי להתייחס אחרת למלחמות ישראל על ארצם. אנו מצויים במלחמת מצוה, ולפנינו הזדמנות לכונן ריבונות יהודית על חלקי ארצנו (כך במלחמת השחרור), ובנקודת זמן זו חובה עלינו לתקוף, ולא רק להתגונן, להסתער על עיירות הנכרים שמאיימות עלינו, ולא להמתין בפסיביות להתקפתם. מי שמרים יד על עם ישראל, חובה תורנית לגדוע את ידו עוד בטרם הורמה. לכן, קל וחומר שמיגון העורף מהותי ונחוץ, ואין להמעיט בערכו כל עיקר.
המעוניינים במקור מעניין נוסף מוזמנים לפנות לשו"ת בנין אב, מאת הראשון לציון הרב בקשי דורון שליט"א (חלק ד), ולחזות בהתכתבות בינו לבין אבי מורי שליט"א בדבר הסכם יששכר-זבולון בין חיילי החזית ללומדי התורה שבעורף, הסכם שמבטא ברית גורל, אחריות הדדית על גורל האומה, ואות הערכה ללוחמי ארצנו.
נתפלל להצלחת לוחמינו גבורי ישראל, ונעודד את אחינו הסופגים את אש האויב ונחזקם! חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו!
(מטות מסעי תשסו)
