למדנו שזה לא עובד

בימים אלו מציינים 20 שנה לאחד האירועים המשמעותיים שעיצבו את דמותי בחיי. יש הקוראים לו "ההתנתקות", אחרים "הגירוש", חלק אולי אומרים "פינוי" – כל אחד ולאן שהמילים זורקות אותו.

קשה להפריז בסערות הנפש עת נלקח ממך מקום מושבך. הייתי תלמיד במכינה בעצמונה במשך שנה וחצי. ישנתי, אכלתי, למדתי, ביליתי, רצתי ועוצבתי על אדמת היישוב. הדיונות הבלתי נגמרות לחופי עזה, נגיעות השמש בים בסוף היום, בית המדרש ההומה, חדר האוכל השמח – כל אלו היו מנת חלקי רגע לפני שלבשתי מדים. קשה להסביר אובדן בית. גם הזיכרון אט-אט נמחק. בכל ימי המאבק סברתי, כמו רבים מחבריי, כי הפינוי לא יתרחש. לא הגיוני שמשפחות שלמות ינותקו מבתיהן, לא הגיוני שבית המדרש יחרב, שחדר האוכל יושמד. כאן ניבט זרע הטראומה. משהו שלא האמנת שיקרה התרחש לך מול העיניים, ואתה עומד חסר אונים.

בראי הזמן ישנן שאלות שהתשובות עליהן מתבהרות אט-אט. האם באקלים שנוצר יכול להתרחש שוב פינוי שכזה? האם היציאה מגוש קטיף עשתה טוב למדינת ישראל? והאם הזמן יכול לשקם אדם שפונה מביתו על ידי המדינה? כאמור, התשובות על השאלות הללו מתבהרות, אך ננסה לתת בהן סימנים.

על מנת להבין את הסוגיה לעומק, יש להביט על "גוש קטיף הקטן" כפי שאני קורא לו – יישובי צפון השומרון. אותם יישובים – חומש, שא-נור, כדים וגנים – שפונו כמחווה לאמריקאים "על הדרך" בצפון השומרון במסגרת ההתנתקות, ועוברים כעת רנסנס. זה אירוע היסטורי שבו מדינת ישראל שבה ומקימה יישוב במקום שפונה במסגרת הסכם.

עם השנים, הבינו ראשי ההתיישבות איך הדברים עובדים. הם גיבשו תוכניות עבודה, ראו למרחקים ארוכים והחלו בעיצוב המציאות מחדש. חומש, שעד לפני שלוש שנים היה תחת פינויים חוזרים ונשנים, הוא כיום יישוב לכל דבר ועניין. יש בו ישיבה, משפחות, מבנים, צירי גישה. "בחומש כבר לא צריכים אותנו, עברנו הלאה", אמר לי פעיל התיישבות השבוע, בחור שהיה מפונה מחומש ונעצר שם כמה פעמים בעבר. שא-נור הוא היעד הבא. אחרי אישורו בממשלה וביקור שר הביטחון בו, בונים המתיישבים תוכניות פיתוח להתיישבות מחדש במקום.

***

מצפון השומרון חזרה לגוש קטיף: מעבר לתיקון האיוולת, חשוב להביט על רצועת עזה, להבין את המציאות ולא להנדסה מחדש. היישובים פונו באוגוסט 2005. פחות משנתיים לאחר מכן, חמאס כבר זרק את אנשי אבו מאזן מהגגות ומהפכת הטרור הושלמה, מטרים בודדים מיישובנו. כבר אז ניבטו זרעי 7 באוקטובר. בשונה ממדינה, ארגון טרור רואה בנסיגת כוחות האויב דלק למשנתו הרצחנית. חמאס הוא ארגון טרור שלא מחפש מדינה או שליטה, אלא את חיסול הרעיון הציוני והשמדת ישראל.

הסכמים שכללו נסיגה הם בעייתיים, אך כשמדובר בהסכמים מול מדינות, ובנסיבות מיוחדות, הם במקרה הטוב עוד נסבלים. השלום עם מצרים איתן יציב, ומעבר לכך אנו למדים עד כמה הוא חיוני. מצרים היא מדינה ולא ארגון טרור.

במהלך השנים, צברה מדינת ישראל ניסיון. כל עת שברחנו מטרור, הוא בא עלינו. מאותו כיוון או מכיוונים אחרים. כך בעזה, כך בלבנון. התיישבות היא לא מחסום לשלום. היא גם אינה מדרון לדו-לאומיות. התיישבות היא נדבך ביטחוני ערכי ועמוק המחבר את עם ישראל לארצו. ממש כמו שלום, התיישבות היא אינה מילת גנאי.

בראי הזמן, למדנו כי התיישבות מביאה ביטחון. לצד זה גם שלום, הסכמים והבנות עם השכנים. עלינו לפעול ולהרחיב עד כמה שניתן את הסכמי אברהם, לחתור לקיום יחסים עמוקים עם המדינות הרלוונטיות מתוך עוצמה. לא להתנצל במימוש חיבור העם לארצו. כבר למדנו שזה לא עובד.