הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןיותר ויותר עיניים נפקחות לראות ולהבין שאכן אנו במלחמה. המלחמה איננה צריכה להיות דווקא בין שני צבאות, או בין שני עמים – מלחמה היא מצב שבו עם נאבק על קיומו הנורמלי. מלחמה יכולה להיות לא רק באויב חמוש בנשק או בטילים, אלא גם מלחמה בסמים, במחלות או בתאונות דרכים – במידה והם הופכים לאיום שמסכן את המשך קיומו הנורמלי של עם.
ממילא, צריך להיות ברור לנו שהמלחמה לא התחילה היום – לא חטיפות החיילים היו אות הפתיחה למלחמה, וגם לא הרקטה על חיפה. המלחמה התחילה הרבה קודם לכן, עמוק בתוכנו.
המלחמה איננה מול החיזבאללה ולא מול החמאס – שני גורמים אלו חלשים מאיתנו לאין שיעור בעוצמתם הצבאית וביכולתם הארגונית. אמנם, אין ספק שהם יכולים להסב לנו אבידות ולפגוע בנו פגיעות כואבות, אך אין ביכולתם לשתק את עוצמתו הצבאית של צה"ל. שני הארגונים הללו אכן יכולים לפגוע בנו, ואף פגיעה שהיא איום קיומי – אך לא פגיעה ביכולתנו הצבאית, אלא פגיעה בכוח העמידה שלנו.
תמיד כאשר רוצים למוטט מערכת, יש לחבל בחוליה החלשה שלה. יכולתנו הצבאית אכן מרשימה ואין לה כרגע מתחרה באיזורנו, אך יכולת העמידה שלנו היא החוליה החלשה. שאלת יכולת העמידה שלנו היא שאלה קיומית, ושחיקת כוח העמידה היא איום קיומי. ממילא, אנחנו במלחמה – ובמלחמה זו הכרעת האויב תבוא אך ורק על ידי חיזוק כוח העמידה שלנו פנימה.
עד מתי תימשך התקיפה בלבנון ובעזה? זה בידיים שלנו: אם העורף יהיה מספיק חזק, ויבין שהפגנת חוזק פנימי עכשיו היא שתביא לשקט וביטחון בהמשך, הרי שהתקיפה תימשך; ואם הציבור יפגין חולשה וקוצר רוח, המנהיגות הפוליטית והצבאית לא תוכל – וגם לא תרצה – להמשיך ולפעול למען בטחון ערי הצפון ולמען שחרור החטופים.
עד מתי ימשיך החיזבאללה לתקוף אותנו ברקטות ובטילים? גם זה בידיים שלנו: כל ביטוי של חולשה שלנו מחזק את אויבינו ונותן להם תחושה שהנה, עוד מעט, יישבר כוח ההתנגדות שלנו וניתן יהיה לגרור אותנו למשא ומתן מתוך עמדת חולשה; ולעומת זאת, אם אנו נפגין עוצמה של כוח עמידה וחוסן פנימי, יבוא הרגע שבו כוח העמידה של אויבינו ייחלש, כאשר הם רואים שהם הולכים ונשחקים מבחינה צבאית, ואנו איננו נשחקים לא מבחינה צבאית ולא מבחינת כוח העמידה הפנימי – שבו הם ביקשו לפגוע.
במלחמה זו עלינו לזכור, שמבחינת כוח העמידה שלנו אנחנו בנקודת פתיחה גרועה ביותר: שכן, בלי שום קשר לשאלות אם אמנם היינו צריכים לצאת מלבנון או מגוש קטיף, אין כל ספק שיצאנו מתוך חולשה: יצאנו מתוך כניעה לטרור שהשתולל תחילה בלבנון ולאחר מכן בגוש קטיף; יצאנו מתוך משבר שנפרץ בכוח העמידה הפנימי שלנו, בלכידות הפנימית, בהבנה שלנו מדוע בכלל אנו יושבים כאן במדינת ישראל דווקא. אויבינו מצפון ומדרום, הקרובים והרחוקים, פירשו את נסיגותינו כחולשה – ובצדק מוחלט. לחלוטין לא חולשה צבאית, אבל חולשה פנימית, שהיא הקשה ביותר.
כמובן, בכל מלחמה קיים גם פן של לוחמה פסיכולוגית, וכוח העמידה הוא תמיד אחד מהמרכיבים של החוסן הלאומי. בעם ישראל הדבר בולט שבעתיים: כבר במלחמתו הראשונה של ישראל, מלחמת יהושע נגד עמלק ברפידים, "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"; וכפי שביארו חז"ל במשנה במסכת ראש השנה – "לומר לך, כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים". כך אנו מוצאים גם בפרשת השבוע שלנו, כאשר יוצא ישראל למלחמת נקמה במדין ובבלעם בן בעור, יוצא עם חיילי הצבא פנחס בן אלעזר הכהן, "וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו". החצוצרות מטרתן לקיים את דבר התורה "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם": פנחס לא מופיע כאן בתור איש חיל הקשר שתפקידו להעביר הודעות בתרועה בין הגייסות השונים, אלא ככהן ואיש תורה ותפילה ההולך עם החיילים על מנת להשכין שכינה בתוכם ולהעצים את כוחם הרוחני במלחמתם. כך מביא גם הנצי"ב מוולאז'ין בהקדמתו לפירושו על השאילתות, ש"לעולם זאת על ישראל" היו שולחים עם הלוחמים גם אנשי תורה שילמדו תורה בשדה הקרב עצמו ויהוו את מקור הכוח הרוחני ללחימה בשדה הקרב.
אם אנו מבינים שכוח העמידה שלנו הוא הנקודה החלשה, ועליו נערכת המלחמה, ממילא ברור לנו שבמלחמה זו כל אדם בעורף הוא כאחד החיילים, ועל כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות לניצחון במלחמה. בפרט אנו, המאמינים בתורה ובתפקידו האלוקי של עם ישראל, אנו שמחנכים ומתחנכים לעוצמה רוחנית וליכולת עמידה מתוך אמונה – עלינו מוטלת אחריות כבדה פי כמה. המגרש הזה הוא המגרש שלנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו להפנים קודם כל בעצמנו את תפקידנו בעת הזאת, ולהקרין על סביבותינו עוצמה רוחנית, כוח עמידה ואמונה בעם ישראל, בייעודו ובנצחיותו.
(מטות מסעי תשסו)
