חג"י

שבת פרשת אמור תש"מ- 1980 הפגישה את בני המחזור שלנו בפעם הראשונה עם הטרור, השכול, ואובדן החברים.
היינו אז בני עשרים, כאשר הגיעה אלינו הבשורה המרה על הירצחם של חברינו לכיתה ולשבט בכניסה לבית הדסה בחברון, לאחר שסיימו את תפילת קבלת השבת במערת המכפלה. מבין ששת הנרצחים היו שלושה מחברינו הקרובים- חנן קרוטהמר, גרשון קליין ויעקב צימרמן הי"ד- ראשי תיבות חג"י.
הייתה זו הפעם הראשונה שהשכול תפס וטילטל אותנו בעוצמה שכזו. שלושה חברים לכיתה ולשבט זו מהלומה שניחתה על כולנו- המשפחות והחברים בשלב הזה של חיינו, מהלומה שהצריכה את כולנו – כמשפחה, כאנשים פרטיים וכחבורה- לפתח מנגנוני התמודדות עם השבר הזה. עבור משפחת קליין והוריו המבוגרים של גרשון הייתה זו טרגדיה נוספת לאחר אובדן בני משפחה רבים בשואה.
במהלך 37 השנים שחלפו מאז – הרבה דברים קרו בעולם, בישראל, ובתוכנו. לצערנו ולדאבוננו המלחמות והטרור לא פסקו, וטורי הנופלים רק התארכו והתארכו.
במישור האישי- נערים ונערות של אז הפכו לסבים וסבתות של היום, הוריו של גרשון ואביו של יעקב הלכו לעולמם, וההורים האחרים, יבדלו לחיים ארוכים, לא הופכים צעירים יותר.
את כאב האובדן תיעל כל אחד בחייו הפרטיים לאן שתיעל, אולם החבורה כולה – תיעלה את השכול והאובדן לעשייה ויצירה של יישוב חדש בארץ ישראל- וכך הוקם היישוב בית חג"י בהר חברון, כשגרעין המייסדים שלו הוא בני החבורה והמחזור של חג"י. יסודות היישוב הם תורה, חינוך וחסד, אהבת אדם וארץ, יסודות שעליהם גדל היום ביישוב כבר הדור השלישי של המייסדים. הדור הזה- כמו החבורה כולה- ממשיך ללוות את המשפחות, ממשיך להגיע כבר 37 שנים לאזכרות, ממשיך להתחנך על אותם ערכים שעליהם גדלו חג"י, והחבורה כולה.
הסיפור של חג"י במבט של 37 שנים אחרי- הוא סיפור האומה כולה בדור האחרון. סיפור של שכול וטרור, סיפור של ייסורים בהם נקנית ארץ ישראל, סיפור של התמודדות, התיישבות והיאחזות עקשנית בקרקע למרות גלי טרור בלתי פוסקים מהם סבל בית חג"י לאורך כל השנים, וסיפור של צמיחה ובנייה, חסד וחינוך.
שערם וזקנם של בני החבורה הניצבים כמידי שנה סביב הקברים בקרית שאול- הלבין, אולם סביבם ניצבים בני הנוער והתשחורת, ממשיכי הדרך והסיפור, האוחזים בגאווה במקל מירוץ השליחים ההיסטורי הזה. מקל של דם וחיים, שכול ויצירה.
37 שנים זה הרבה זמן במונחים של חיי אדם, אך מעט זמן במונחים של פרספקטיבה היסטורית.
מצד אחד כאילו היה זה אתמול, ומצד שני כל כך הרבה דברים קרו לכולנו מאז, וכל כך הרבה דברים השתנו במציאות חיינו הפרטית והלאומית.
זקני וילדי בית חג"י הם הדרך בה העם היהודי מנציח. השמות שנתנו לילדינו על שמם הם הדרך בה העם היהודי זוכר.
(אמור תשעז)