כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ

הפתיח הזה של 'כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ', מופיע וחוזר על עצמו במספר מקומות בתורה, כפסוק פותח לציוויים ולמחויבויות שיחולו על העם עם כניסתו לארץ.
כמו בהרבה דברים בחיים, החלום נראה יותר יפה מהמציאות, והצורך להגשים חלום מצריך עיסוק גם בדברים שנראים לכאורה שוליים, טכניים, וקטנים.
בסך הכל במדבר היה לא רע. המן ירד מהשמים בלי להתאמץ, והמים יצאו מהסלע בלי טירחה מיוחדת.
ועכשיו- על מפתנה של הארץ המובטחת, כללי המשחק משתנים. אין יותר ארוחות חינם- צריך לחרוש, לזרוע, להשקות, להתפלל, להתאמץ, להזיע, לשאת עיניים לשמים בתקווה לגשם ולקוות לטוב. אלו כללי משחק חדשים שיש בהם סיכוי גדול וסכנה גדולה לא פחות בצידו.
יש בהם סיכוי ליצירת עם בריא החי חיים טבעיים, הלוקח אחריות על חייו, ויודע לחבר בין שמים וארץ, אך יש בזה גם סכנה של גאווה, שכחה ותחושת 'כוחי ועוצם ידי' – "ובתים טובים תבנה וישבת..ובקרך וצאנך ירביון…וכסף וזהב ירבה לך…ושכחת את ה' אלוקיך".
לכן עם הכניסה לארץ, מציב הקב"ה רשימת ציוויים חקלאיים וחברתיים שמטרתם למנוע את שיכרון הכוח.
בפרשה שלנו זה עניין העומר:" דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ–וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן", ובפרשיות אחרות עולים לסדר היום היהודי בארץ ישראל נושאי העורלה, וכן ענייני חסד וחמלה חברתית כגון לקט שכחה ופאה וכיוצא בזה.
החיים במדבר היו אולי נוחים יותר מבחינות מסוימות, אך לא היו אלו חיים טבעיים לעם. לא טבעי לאדם ולעם לחיות במדבר, ולא טבעי לחיות תוך כדי הסתמכות על ניסים כגון מן מהשמים ומים מהסלע, ועמודי ענן ואש לפני המחנה ואחריו. המציאות הזו היא מציאות זמנית, מעין 'הלוואת גישור' בין מצרים לבין ארץ ישראל, אך אין אלו חיים נורמאליים וטבעיים של עם.
האתגר הגדול של העם היהודי עם כניסתו אל הארץ יהיה לחבר בין שמים וארץ, בין אמונה וביטחון לעשייה אנושית יום יומית מעשית, בין חלום למציאות, בין תורה ועבודה, בין תפילה להשתדלות. האיזון הזה בין הקצוות הוא התנאי לקיום טבעי של עם, היודע לחרוש ולזרוע, ובמקביל נושא עיניו לשמיים ומבין שמקור המים הוא אלוקי. האיזון הזה הכרחי להבנה שמצד אחד יש לקיים מוסדות שלטון כגון צבא ומשטרה, אך בו זמנית לדעת ולהפנים כי "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".
תקופת הקורונה בה אנו נמצאים בחודשים האחרונים, מאתגרת אותנו בתחומי חיים רבים ומצריכה אותנו לחשיבה מחודשת ולחישוב מסלול מחדש בכמה מאורחות חיינו. אחד הדברים המרכזיים בתקופה הזו הוא הצורך באיזונים עדינים ומדויקים בין המאמץ המדעי למצוא תרופה, בין ההשתדלות האנושית לשמור על כללי המרחק וההיגיינה, לבין ההבנה וההפנמה האמונית שהכל בידי שמים, וכי רגע באפו חיים ברצונו.
האיזון הזה בין כל הגורמים הללו הוא הכרחי ותנאי לאמונה בריאה, ולחיים טבעיים בארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, אך העובדה הזו לא פוטרת את בני האדם מלקיחת אחריות, מיצירה ומעשייה אנושית, ובמקביל משמירה שמידת הגאווה והכוחנות לא תרים ראשה, כי אם היא תעשה זאת- יבוא וירוס קטן ובלתי נראה ויעשה לכל האנושות בית ספר בענווה.
(נצבים-וילך תשפ)