אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])משה רבנו, המנסה להתחמק מהשליחות המוטלת עליו להוציא את ישראל ממצרים, מתאר את מגבלותיו, ואומר אל ה': "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". הוא אותו משה רבנו, שברגע השיא של יציאת מצרים תכתוב עליו התורה שדווקא האיש כבד הפה והלשון הזה – הוא האיש שהפליא בשירתו: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'".
בין אם היה משה רבנו מגמגם ממש, סובל מבעיות הגייה, או חסר ביטחון בעמידה מול קהל – כל זה לא משנה את העובדה כי משה עומד ברגע השיא של העם ומנצח אל השירה האדירה – שירת הים.
המונח המקצועי המתאר אנשים מגמגמים ככאלו המסוגלים לשיר בשטף וללא דופי נקרא 'תנאים מעוררי שטף'. בתוך הקטגוריה הזו, שירה נחשבת לתת־תופעה ספציפית שנקראת: singing effect. מצב רוחני של נבואה, שירה יחד עם העם, התלהבות, ענווה, מסירות, אמונה ותודעת שליחות גבוהה – יש בהן כדי לעקוף מגבלות פיזיות של גמגום, כבדות לשון וכו'. במילים פשוטות- שלמות פיזית איננה מגבלה למנהיגות או לשליחות, לעוצמה או להובלת העם.
מתוך זה נוכל להתבונן לא רק על המעמד המופלא והמרומם של שירת הים, אלא גם על המפגש בין משה לפרעה, שאיננו רק מפגש בין שני מנהיגים, שני נציגי אומות. זהו מפגש בין שני הקטבים האנושיים הכי רחוקים שיש – בין שיא הענווה לשיא הגאווה.
בתחילת המשא ומתן ההיסטורי הזה, מציגים שני הצדדים את עמדת הפתיחה. משה ואהרון מניחים על שולחן הדיונים את הדרישה הבאה: "כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר".
תגובת פרעה נחרצת, חד משמעית ושחצנית: "ויאמר פרעה מי ה' אשא אשמע בקולו לשלח את ישראל? לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". כלומר, פה במצרים תפקיד האלוהים כבר תפוס על ידי. ממילא אין כאן מקום לא-לוהיכם או לדרישותיכם.
לו היינו מפרסמים מכרז למנהיג האולטימטיבי, שתפקידו יהיה להוציא את העם מעבדות לחירות ולהוריד לו את התורה מן השמיים- לא בטוח שוועדת המכרזים הייתה בוחרת דווקא באיש כבד פה וכבד לשון, שתכונתו המרכזית היא ענווה, אדם שכלל לא מעוניין בתפקיד, אחד שמרבית חייו חי הרחק מהעם במצרים – אצל חותנו במדיין.
אם בוחנים את סיכויי המתמודדים עם תחילתו של המשא ומתן, על הנייר, נראים סיכוייו של פרעה הרבה יותר טובים. מלך כריזמטי מול מנהיג כבד פה, מלך חזק מול מנהיג בן 80, מלך מלא ביטחון עצמי מול מנהיג מלא בענווה.
כשיגיעו לסיום המרוץ בחלוף כמה שבועות, עם ישראל בהנהגת משה ימצא עצמו שר וצוהל, ומצרים בהנהגת פרעה ימצאו את עצמם במצולות ים, על סוסיהם, רכבם ושחצנותם.
כל כך התרגלנו בעולם המודרני לסגנון המנהיגות הכריזמטי-שחצני-כוחני. של נאומי בחירות או ניצחון בסגנון של אני ואני… כל כך התרגלנו לתמונות המועמדים על כל פוסטר, צומת, שלט חוצות וקמפיין.
כל כך נדיר למצוא מנהיג שאומר – "אני לא יודע", או אפילו "טעיתי". המנהיג המודרני לא ייתן לעובדות לבלבל אותו ולהסיט אותו מהשיטה. הוא ימציא הסברים, יטען טענות, יתעלם מכל מה שיבחר להתעלם. פשוט – כי רק הוא יודע, וכי ההמון הוא סתם אוסף צעקני של אספסוף חדל יכולת להבין את מלוא המציאות המורכבת.
מול המציאות הזו ניצבת דמותו של משה, שאולי לא היה עובר ועדת מכרזים של מומחים ופרשנים, אך עבר את ועדת המכרזים של ההיסטוריה. דמות שכולה ענווה, ומתוך הענווה, העוז והתעוזה עמד מול המלך הגדול בארמונו ואמר לו: "א-לוהי העבריים שלחני אליך לאמור שלח את עמי ויעבדוני במדבר".
לכאורה נראה שעוז וענווה אלו תכונות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. או שאתה בעל ענווה או שאתה מלא עוז. השיעור הגדול באישיותו ומנהיגותו של משה הוא שעוז וענווה יכולות להיות תכונות משלימות אם הן מכוונות ומסונכרנות לחי עולמים: "העוז והענווה לחי עולמים".
האגו של פרעה לא איפשר לו להקשיב, להתבונן, לוותר, להתייעץ, להבין שיש עוד כוחות וחוכמות בעולם חוץ ממנו. לטווח קצר, בכוח הדיקטטורה שלו, הוא הצליח לנהל את מצרים ולהופכה לבית עבדים צייתנים. לטווח הארוך, שחצנותו הובילה אותו ואת עמו היישר למצולות תהום.
ענוותנותו של משה יצרה לו אומנם אופוזיציה קשה לטווח הקצר, וביקורת מצד שוטרים ואנשים נוספים. אולם לטווח הארוך, במבחן התוצאה, משה הוא זה שניצב עם עמו מעבר לים סוף, במעמד של שירה גדולה.
