הרב חגי לונדיןבמאמר "חזון הצמחונות והשלום" מפרט הרב קוק כמה מדיני הכשרות הנהוגים בעם ישראל. המכנה המשותף לכולם, אליבא דהרב קוק, הוא היותם מעשים המחדירים למעשי השחיטה והאכילה הנהגות המרסנות את תאוותנו לבשר ואת האכזריות הנלוות לכך. דוגמא אחת מיני רבות לכך הינה אופן השחיטה הנהוגה בעם ישראל. נאמר בתורה: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ד' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (דברים יב, כא); "'כאשר ציויתך' – מגיד שנצטווה משה על הושט ועל הגורגרת ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה" (ספרי דברים, פרשה עה). היינו, מעשה השחיטה צריך להיות מבוצע על פי תורת ישראל דווקא באופנים מסוימים (שחיטה מן הצוואר, ממנו מקלח הדם באופן המהיר ביותר; שימוש בסכין חדה במיוחד המבצעת את פעולתה במהירות האפשרית וכן הלאה), אופנים הממעיטים את כאב השחיטה לבעל החיים, כדבריו של הרב קוק: "למען השריש על ידי זה בלבו של אדם, כי הוא נגש לא להיות לו עסק עם דבר של הפקר, שאין בו אלא תנועה אוטומאטית, כי אם גם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה".
יתרה מזאת, מוסיף הרב קוק, מצוותיה של תורה מחנכות אותנו שיש להתחשב לא רק בכאב הפיסי של הברייה הנשחטת אלא אפילו עם "רגשי ליבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה" (שם), חינוך שיתבטא במספר ציוויים: א) קיים איסור לשחוט את בעל החיים ואת ולדו ביום אחד (ויקרא כב, כח). שחיטת אב וילדו בעת אחת הינה ביטוי להתעלמות מופגנת מרגשותיו (ולו האינסטינקטיביים) של בעל החיים; התעלמות זו משרישה בלב האדם אכזריות מופרזת הנזקקת לריסון בידי תורת ישראל. ב) קיים איסור שחיטה של בעל חיים טרם מלאו לו שמונה ימים (מציאות המכונה בתלמוד במסכת שבת בשם 'מחוסר זמן', קרי, בעל חיים שטרם התמלא 'זמנו' להיחשב כראוי להקרבה/שחיטה). כלומר יש לגלות חמלה לכל הפחות כלפי רגשותיהם של יונקים רכים. ג) ציווי נוסף המפתח את מידת הרחמים הינו מצוות 'שילוח הקן' (דברים כב, ו-ז) – האדם מישראל, בראותו קן ציפורים, מצווה לגרש את האם ולקחת את הגוזלים, היינו, גם בעת בה נוטל הוא את בשר הציפורים לאכילה – יש לו לרסן עצמו ולא 'לחסל' את המשפחה כולה בבת אחת (או לחילופין, למנוע מהאם לחזות בהרג בניה). עידון מוסרי זה, הנוצר מתוך ההתמדה בקיומן של מצוות השחיטה ייתן את רישומו לבסוף ויביא את האדם להתנזר לחלוטין מבשר תאווה.
(אחרי מות תשסח)
