הרב חגי לונדין'סדר' משמעו 'ערך'. את הפסוק "וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ" (שמות מ, ד) מתרגם אונקלוס – "ותסדר ית סדריה". קיומה של מציאות מסודרת מעיד על כך כי ישנה כוונה, מטרה, ערך כלשהו – העומדים מאחוריה וגורמים שתופיע דווקא בצורה זו ולא אחרת. 'ליל הסדר' הוא ליל הערך. הלילה בו הופיע הלאום הישראלי על במת ההיסטוריה הוא הלילה הנותן את המשמעות הערכית למציאות כולה. מתוך כך מובן כי בלילה זה, העושה סדר בכל היש – ישנו סדר פנימי:
קדש – החג הלאומי נפתח דווקא בפנייה אל האדם הפרטי: אתה! קדש את חייך! אל תשאירם מצומצמים בד' אמותיך, אלא עגן אותם בשרשרת הדורות הלאומית הנולדת בליל זה.
ורחץ – אחרי ההכרזה על השאיפה יש לטפל במדרגתנו הנוכחית: רחץ וטהר את הפעולות הנעשות באמצעות ידיך – מה שיובילך באופן מודרג אל הקדושה.
כרפס – בליל זה של התנוצצות הקדושה יש מקום גם לנטיות שאנו נזהרים מהן כל השנה כולה. אנו אוכלים ירק שמטרתו לגרות את התיאבון, ומצהירים על מטרתנו: להעלות אף את המימדים הרעבתניים-חומרניים – את ס' שנות ה'פרך' – אל הקודש.
יחץ – עדיין אין להתבלבל ולטשטש מדרגות: יש לחצות ולחלק בין האכילה המשמשת כאמצעי לקיום גופנו הבאה מצד הרעבון – שתתבטא בארוחה, לבין האכילה בעלת הערך העצמי הבאה על גבי השובע – שתתבטא באפיקומן.
מגיד – על מנת לקדש את המימדים הנמוכים של המציאות יש לפתח תודעה ברורה המוגדת ב'פה-סח': ביציאת מצרים אנו הולכים ומרוממים את ה'גנות' – היסודות החומרניים כעבודה זרה ועבדות; ומגיעים עד ל'שבח' – כניסה לארץ ישראל ובניית בית הבחירה.
רחצה – לפני האכילה העיקרית ב'שולחן עורך' – יש לרחוץ שנית את הידיים, לטהר את האמצעים המביאים אל המטרה.
מוציא – כדוגמת הלחם, בסיס המזון האנושי, אשר הינו תוצר מינרליים היוצאים מן הארץ המתעלים למהות חדשה – כך, מתוך לידתה של האומה הישראלית, היסודות הארציים-חומריים של המציאות מקבלים הלילה צביון חדש.
מצה – הסגולה הישראלית, תמצית הנשמה המבוערת מכל תפיחה ותוספת של חמץ, הבאה בחפזון מעל גדרי הזמן – מופיעה בלילה זה.
מרור – במימד הגלוי-החומרי, מצד הבחירה האנושית, ישנם עדיין צדדי מרירות הנלווים למציאות הנשמתית. אולם יש תקווה: המרור נטבל בחרוסת הדומה לטיט – נוזל רופס המתגבש בעבודה קשה למוצקות המשמשת לבניין.
כורך – בעלי העין הטובה כהִלל, יכולים לכרוך את המצה והמרור יחדיו – מבחינים הם כיצד אף הכישלונות הבחיריים-חומרניים אינם סותרים את הסגולה.
שולחן עורך – מתוך כל התובנות הללו הגענו למצב בו השולחן – ערוך הוא מבחינה אסתטית: הצדדים החומרניים מתעלים, החוויה הגסטרונומית מתעדנת עד כדי קבלת צביון רוחני.
צפון – גולת הכותרת של הלילה: אפִיקוּ-מָן – הוציאו את הלחם השמימי! האומה הישראלית חושפת את מטרתה הצפוּנה – קידוש רובדי המציאות כולם עד כי אף החומרניים שבהם נעשים שמימיים. האכילה כבר איננה מצד הרעבון הגופני אלא 'על השובע' – אכילה לשם האכילה.
ברך – בימים כתיקנם, הברכה נועדה לרומם את האדם אחר שקיעתו באכילה החומרנית. בליל זה, המשומר מן המזיקים, חותרת הברכה למטרה הפוכה: לאגד ולהבריך את מכלול האישיות אל הקדושה שבאכילה הגשמית.
הלל – לאחר לילה מעין זה בו הגענו לחיבור הנשמה והגוף – אנו חשים תחושת עונג המביאה אותנו להלל ולהודות לשם ד'.
נרצה – לשון נפעל, נסחף מאליו. אנו כבר רצויים לקדושה, נישאים בכל חושינו על גליה, מה שיביאנו בשנה הבאה – לירושלים הבנויה. (על פי עולת ראיה ב, עמ' רנד- ש).
(צו תשע)
