פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בעידן המלחמה המודרנית בת ימינו, שבה מתנהלים הקרבות לא רק ב"שדה" – ביבשה, באוויר ובים – באמצעות כוחות שריון, צנחנים וחי"ר; מטוסים וצוללות, אלא גם באמצעות כטב"מים-כלי טיס בלתי מאוישים, רחפנים, לוחמה אלקטרונית ולוחמת סייבר, מתנהלת מלחמה לא פחות עיקשת בשדה התקשורת. חלק מרכזי בקרב על התודעה הוא "תמונות הניצחון", או "התמונה", בה"א הידיעה. אחת המפורסמות שביניהן, היא הצילום שבו נראה וינסטון צ'רצ'יל מסמן בידו "וי" לאות ניצחון בתום מלחמת העולם השנייה; או תמונתו של סדאם חוסיין המובס בתום מלחמת עיראק, וכיוצא באלה.
גם למדינת ישראל "תמונות ניצחון" משלה לרוב: חיילי צה"ל המניפים את דגל הדיו באום רשרש (אילת) במלחמת השחרור; "הצנחנים הבוכים" ליד הכותל או צילום שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס הצועדים בשעריו; מראהו של (לימים אלוף) יוסי בן חנן המרים את העוזי שלו במימי תעלת ים סוף בשער ה"לייף".
במלחמה הנוכחית, טרם נקבעה בתודעה "תמונת ניצחון", אם אמנם הושג כזה בשלמותו עד כה. יש שיבחרו, מן הסתם, בצילום גופתו של הארכי-רוצח סינוואר. אחרים אולי יעדיפו את עיי החורבות של עזה, או את טורי העזתים הבורחים מביתם. מפתיעה ככל שתהיה, דומה ש"תמונת הניצחון" המקראית שונה לחלוטין.
אף שהמצרים הארורים ובראשם פרעה ביקשו "פיתרון סופי" ל'בעיה היהודית', ולא בחלו גם במעשה הזוועתי של השלכת תינוקות חיים והטבעתם ביאור, כאשר מגיעה התורה להציב "תמונת ניצחון" שתיחרת לדורות, היא לא מציבה במוקד את חיל פרעה הצולל למצולות ים סוף, אף לא את גופות בכורי מצרים הפזורים בכל מקום. התמונה הניצבת לעינינו היא דווקא תמונה של שירה ולא של חורבן; של צמיחה ולא של כיליון; של חיים ולא של מוות. 'צילום' עוצמתי מאין כמוהו, של שישים ריבוא – ואלה רק "הגברים לבד מטף" (שמות לב, יז), כשעִם הנשים והילדים יש להניח שמספרם היה גדול פי שלושה או ארבעה ויותר – השרים בצוותא. "קולולם", שירת המונים, לה שותפים לא רק משה והגברים אלא גם מרים וכל הנשים היוצאים אחריה בתופים ובמחולות. סימפוניה אדירה (שמצאה את ביטויה בתרבות העולמית בין השאר ב"שירת העבדים" המפורסמת באופרה נבוקו מאת ורדי) של מראות, צלילים וקולות. "הללוי-ה! הללוי-ה!".
היה והיה מי שיבקש להנציח את ניצחון בני ישראל על המצרים בתמונה של חיילים שידיהם פרושות לשמיים כאות לחוסר אונים, או בסוסי מלחמה הטובעים ומפרפרים למוות בים. בא מדרשם המפורסם של חז"ל והציב בפניו תמרור אזהרה: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" אכן, מאמר זה נאמר רק למלאכים שביקשו לומר שירה, ולא לבני ישראל המפזזים ומכרכרים בעוז. קולמוסים הרבה נשתברו בפירושו ובתובנות שעולות הימנו, ועדיין כוחו ועוצמתו במקומם עומדים: גם המצרים הארורים, בני הבליעל, הם עדיין "מעשי ידיו" של הקב"ה, ברואי בצלם אלוקים, שהשחיתו דרכם, ולנוכח גופות צפות של בני אדם הטובעים בים, אין זה ראוי לומר שירה.
עיון במקרא הרצוף מלחמות לאורכו ולרוחבו, מלמד שעקרון יסוד זה חוזר בו כחוט השני. גם כאשר ישראל נוֹצֵח את אויביו, ומכה אותם "מכת חרב והרג ואבדן", תמונת הניצחון הניבטת אלינו בסופו של יום היא, על דרך הכלל (אם כי לא תמיד) תמונה של תקווה וצמיחה, ולא של הרג וחורבן. יתר על כן, כמעט בכל תמונות המלחמות המקראיות, לא בא זכרו של המונח השגור בימינו "ניצחון", אלא נעשה שימוש בפעלים אחרים. בחלק מן המקרים אף מודגשת נימת העצב והבכי, השבר והאבל. כך בקינת דוד "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה" (שמואל ב, א, כז); כך בדברי ירמיהו (נ, כב), המדבר ב"קוֹל מִלְחָמָה בָּאָרֶץ וְשֶׁבֶר גָּדוֹל", ובמקורות אחרים. תורת ישראל מכירה היטב בכך שלעיתים אין מנוס ממלחמה, אבל על דרך הכלל היא רואה בה כורח ולא אידיאל.
עקרון יסוד זה משתקף הן במישור ההגותי, בהעצמת רעיון השלום, ובזיהויו עם שמו של הקב"ה, הן במישור הטקסטואלי וההלכתי. כהוראה לדורות, היציאה למלחמה אינה מנוסחת במקרא בלשון ציווי, "צא למלחמה" (ניסוח כזה מצאנו רק בהוראת השעה של "צא הלחם בעמלק"), אלא בלשון יותר פושרת, "כי תצא למלחמה". לא ייפלא אפוא שלבד ממצוות הכרתת שבעת העממין, ולדעת רוב חכמי ההלכה כוחו יפה רק כמעשה-חד פעמי בכיבוש הארץ, אין "מצוות מלחמה" נוהגת לדורות, ואף לא בא זכרו בתנ"ך של צירוף הלשון "מלחמת מצווה", והוא מופיע לראשונה רק במשנת התנאים.
מי ייתן ונהיה ראויים גם בזמן הזה ל"תמונת ניצחון" דומה, שבה האודים המוצלים מאש, אנשים ויישובים כאחד, ישובו לפרוח ולשגשג, יתנערו מעפר, יקומו מאבלם, יעמדו על רגליהם ויאמרו שירה.
