ד"ר פנינה נויבירטלפי המסורת היהודית בל"ג בעומר יצאו רבי שמעון ובנו רבי אלעזר מן המערה, כדברי ערוך השולחן: "ורגילין לקרותו הלולא רשב"י … ואומרים שנסתלק ביום זה וגם יצא מהמערה ביום זה" (תצ"ג, ז').
כידוע, תחילתו של סיפור המערה בויכוח מעניין אודות היחס לטכנולוגיה הרומית בין רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בן חלפתא ורבי שמעון בר יוחאי: "דְּיָתְבִי (ישבו) רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְיָתִיב יְהוּדָה בֶן גֵּרִים גַּבַּיְיהוּ (ובמחיצתם ישב גם יהודה בן גרים), פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אוּמָּה זוֹ – תִּקְנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן יוֹחַאי] וְאָמַר, כָּל מַה שֶׁתִּקְּנוּ – לֹא תִּקְנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן – תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת – לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָן, גְּשָׁרִים – לִיטּוֹל מֵהֶם מְכָסִים." (שבת ל"ג:).
לפי המדרש – רבי יהודה משבח את מעשי הרומאים, אשר תורמים לקדמת העולם, ואילו רבי שמעון מגנה את מעשי הרומאים, אשר נעשו ממניעים אגואיסטיים פסולים.
עיון מדוקדק בדברי המדרש מגלה, כי הלכה למעשה אין מחלוקת עובדתית בין רבי יהודה לבין רבי שמעון. רבי שמעון אינו חולק על עצם העובדה כי הרומאים הביאו פיתוחים טכנולוגיים משמעותיים לעולם. לעומתו, רבי יהודה אינו חולק על עצם העובדה כי הרומאים פעלו ממניעים אגואיסטיים.
במה, אם כן, חלוקים רבי שמעון ורבי יהודה?
המחלוקת שבין רבי יהודה ורבי שמעון שבמדרש הינה מחלוקת עקרונית, המוצאת את ביטויה בשלל הקשרים שונים.
רבי יהודה בוחן את המציאות לאור תוצאותיה. הכרעותיו של רבי יהודה מתחשבות בהשלכותיו של המקרה הנדון בפניו. לעומתו, רבי שמעון בוחן את המציאות לאור מניעיה. רבי שמעון בוחן את פנימיות המקרה הנדון בפניו, את הגורמים להתרחשותו.
ביטוי למחלוקת ההשקפתית בין רבי יהודה לרבי שמעון ניתן למצוא במדרש בתורת כהנים (ויקרא כ"ו, ו'), העוסק בפשר הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ". אליבא דרבי יהודה, המתמקד במבחן התוצאה, משמעות הפסוק הינה, כי הלכה למעשה לא תהיינה חיות רעות בארץ, ובמילותיו: "ר' יהודה אומר מעבירן מן העולם". לעומתו, רבי שמעון מתמקד במבחן הכוונה. לכן לדידו החיות תמשכנה להתקיים, ברם הרוע שבהן יושבת, ובמילותיו: "ר' שמעון אומר משביתן שלא יזיקו".
דוגמה נוספת מצויה במדרש במסכת שבת (לג:), בסמיכות לסיפור מערת רבי שמעון בו פתחנו. המדרש עוסק בשאלה מדוע באה לעולם מחלת האיסכרא: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ור' אלעזר בר' יוסי ור"ש נשאלה שאלה זו בפניהם מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה". לשיטת רבי יהודה, מחלה זו באה על שום כוחה של לשון הרע: "נענה רבי יהודה ברבי אלעאי .. ואמר אע"פ שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר" (ור' בפירוש רש"י, שם). לשיטת רבי יהודה, דיבורינו הקלוקל, הביטוי החיצוני לקלקולנו, הפוגם בסובב אותנו, הוא הסיבה לחולי שבעולם. לעומתו, רבי שמעון גורס כי המחלה באה לעולם על שום ביטול תורה: " נענה ר' שמעון ואמר בעון ביטול תורה", היינו פנימיותינו הפגומה, היא הסיבה לחולי שבעולם.
גם בהקשרים הלכתיים ניתן למצוא ביטוי למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. כך, למשל, בהלכות שבת, בדבר מלאכה שאינה צריכה לגופה –מלאכה, שעשויה לגרום לחילול שבת (לא וודאי), אף כי עושיה אינו מתכוון לחלל שבת כלל ועיקר, כדוגמת גרירת ספסל ע"ג הקרקע, העשויה להוביל לחריש האדמה.
רבי יהודה דוגל במבחן התוצאה. מאחר שהלכה למעשה מלאכה שכזו עשויה להוביל לתוצאה של חילול שבת הוא אוסרה: " ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור" (ביצה כג. ).
לעומתו, רבי שמעון דוגל במבחן הכוונה. מאחר שמבצע המלאכה כלל אינו מתכוון לחלל שבת (ומאחר שההסתברות לחילול שבת באמצעות מלאכה זו אינה וודאית), הרי שהוא מתירה: "ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ." (שבת כט:).
לאור האמור ניתן להבין את פשר מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במדרש בו פתחנו. רבי יהודה בוחן את מעשי הרומאים במבחן התוצאה. מאחר שבפועל הטכנולוגיה הרומאית תורמת לאיכות חיינו ולתיקונו של עולם, הרי שרבי יהודה תומך בה. לעומתו, רבי שמעון בוחן את מעשי הרומאים במבחן הפנימיות. מאחר שכוונתם של הרומאים פסולה, וכי הם פועלים ממניעים אגואיסטיים והדוניסטיים בלבד, הרי שאין מקום לשבח מעשים אלה.
המחלוקת בדבר טיב מעשי הרומאים מבהירה לנו את פשר התבודדות רבי שמעון במערה. רבי שמעון, בעל תורת הסוד, בוחן כליות ונפש, הממוקד בפנימיות, בחר לחיות חיי פרישות וטהרה במערה הקדושה, ללא החצנה, וללא קשר עם העולם החיצון. בכך הנציח רבי שמעון את תפיסת עולמו. החיים במערה לא נבעו מהצורך הפרגמטי במסתור, כי אם היוו ביטוי לעולמו האמוני העשיר של רבי שמעון, בבחינת נאה דורש ונאה מקיים.
(אחרי קדושים תשע)
