שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)עדיין לא קמה ועדת חקירה למלחמת התקומה, לבחינת המחדל הנורא שהביא לאסון הגדול. יש פרטים קריטיים שעדיין לא נחשפו על ליל המלחמה, יומה הראשון והתנהלותה. לצערנו, נעשו מאמצי הסתרה גדולים, המעוררים חשש שחלק מהפרטים לא ייחשפו לעולם.
אולם הסיבות לאסון במאקרו די ברורות. על אחת מהן דובר כבר בתחילת המלחמה: הקונספציה. הקונספציה שהייתה בנויה מכמה נדבכים:
א. ההערכה האסטרטגית של כל גופי הביטחון – ש"החמאס מורתע", ושהוא פועל בהיגיון מדינתי שדואג לרווחת תושבי הרצועה, ואין לו עניין בהסלמה.
ב. הערכת חסר של האויב והזלזול ביכולותיו – שההצהרות שלו על מוכנות למלחמה נגדנו, ותוכנית "חומת יריחו", הן יומרנות ורברבנות מזרחית. ההנחה שהחמאס הוא מיליציה דלת אמצעים וחלשה מבחינה מבצעית, שאין לה יכולת לממש את התוכניות ההתקפיות הקרקעיות שעליהן היא מתרברבת. ולמרות שיש לה תשתית רקטית גדולה יש לה מענה ע"י כיפת ברזל, ואין איום ממשי מתשתיות הנ"ט, הרחפנות והמנהרות.
ג. הערכת יתר של מוכנות צה"ל בגזרה – ההנחה שיש לצה"ל עליונות ושליטה מבצעית מובהקת, ושהמכשול, המבוסס על הגדר התת-קרקעית המשוכללת ועל הטכנולוגיה, נותן מענה לאיומים הפוטנציאליים ומאפשר מרחב התרעה (גם ללא מודיעין יומינטי). ולכן האיום מעזה נדחק לתחתית רשימת האיומים הרב-זירתיים, ותשומת הלב המודיעינית והמבצעית שהוקדשה אליו הייתה בהתאם.
עדיין, כל אחד ממרכיבי הקונספציה דורש בחינה מקצועית: כיצד הוא התגבש ברמות השונות, ואיזה לקח ניתן להפיק מכך להבא. אולם יש לבחון גם את הממד הפסיכולוגי-תודעתי של היווצרות הקונספציה והאג'נדה מהו הנרטיב והאג'נדה שגרמו לעיצובה שניתבו את ניתוח הנתונים והיטו את ראיית התמונה הכוללת באופן מסוים ולא באופן אחר, להבליט בה מרכיבים מסוימים ולטשטש אחרים, ולפעמים גם לסנן חלק מהמרכיבים. פעמים שהקונספציה מתגבשת בטבעיות מתוך נתוני המציאות, ופעמים שהיא מושפעת מדעה קדומה או אג'נדה, ובמקרה הגרוע היא מושפעת מאינטרס כלשהו של מעצביה.
בדרך כלל קונספציה לא מתהווה ביום אחד, אלא מתפתחת ומתקשחת במהלך השנים.
בערב המלחמה הממד הפסיכולוגי-תודעתי של מערכת הביטחון היה שבוי בקונספציה: שיש למנוע תמרון קרקעי בעזה כמעט בכל מחיר. שהחברה הישראלית לא תגבה 'מלחמת מנע' יזומה ומכריעה לכיבוש עזה ולהשמדת תשתיות הטרור שמאיימות עלינו, ולא תהיה מוכנה לשלם מחיר גבוה של נפגעים. ולכן, המטרה האסטרטגית העיקרית של מערכת הביטחון הייתה 'מניעת מלחמה'. הסיסמה שהובילה היתה: "שקט יענה בשקט". היא חששה יותר מכל מהסלמה שתיווצר בגלל מיסקלקולציה (חישוב מוטעה), ובמידה שחמאס יזום סבב לחימה – לפעול נגדו על פי אסטרטגיית ההכלה והסבבים, ולכל היותר "כיסוח דשא" – פגיעה מגודרת בתשתיות עד כמה שניתן, כדי להאריך את משכי ההפוגות בין סבב לסבב. כמובן שבכל אלה לא היה מענה הולם לאיום הפשיטה הקרקעית.
על רקע תפיסה זו, מבחינה פסיכולוגית, היה קל יותר לקבל את הנרטיב ש"החמאס מורתע". וכאשר היו עובדות שסתרו אותו, להמעיט בחשיבותן. כך שיווקו את "תמונת המצב" ואת "הערכות המצב" בעזה לקברניטים ולציבור, שאינו חשוף למלוא הנתונים וחי בעיוורון כלפי הנתונים שסיננו מפניו. זה היה גם הנרטיב ששווק באינטנסיביות לציבור על ידי מובילי דעת קהל ופרשנים בתקשורת.
בשעת אמת, בליל המלחמה, "צבר הסימנים המעידים" הבהבו כנורות אזהרה אדומים. ובכל זאת הם תורגמו על ידי מערכת הביטחון בהתאם לקונספציה. עד שהכול התנפץ בפנינו.
בשבוע שעבר ניתחנו את הסכנה לביטחון הלאומי שבצירוף מפלגות ערביות לאומניות תומכות טרור לקואליציה, כשותפות מלאות או בתמיכה מבחוץ. מאז פרסום תוצאות הבחירות מתנהל קמפיין להכשרת דעת הקהל לצירופן, בניגוד מוחלט להבטחת הבחירות של ראשי מפלגות השינוי, וזאת משום שבלעדיהן אין להם אפשרות להקים קואליציה.
הקמפיין עושה אידיאולוגיה משילובן, כשילוב של הערבים בחברה הישראלית, ומייחס למי שמתנגד לכך גזענות. מצד שני, הוא מסתיר וממסך את תמיכתן בטרור ובביטול יהדותה של המדינה, את שאיפתן ליצור אוטונומיות ערביות בצפון ובדרום ואת החשדות לכאורה לשוחד בחירות. כך הולכת ומתרקמת לה קונספציה פוליטית, שמטרתה האמיתית היא להשיג את הלגיטימציה שתאפשר לזכות בשלטון.
כחלק מהקמפיין, בימים האחרונים מתפרסמות כתבות על השתלבות הערבים בחברה הישראלית, תוך התעלמות מכך שהמפלגות הללו אינן רוצות השתלבות במדינה יהודית, אלא את ביטולה של המדינה היהודית. עצם צירופן של המפלגות הללו הוא סכנה גדולה למדינת ישראל, כפי שפירטנו. אולם הקונספציה הזו מסוכנת שבעתיים, משום שהיא בונה נרטיב של השתלבות, שעלול בדרך הטבע לגרום לעצימת עיניים לנוכח מהלכים אוטונומיים לאומניים מסוכנים, ולהרדים את הדריכות הציבורית והביטחונית מול אפשרות של התפרצות "שומר חומות 2", שבה עלולים לעשות שימוש במאות אלפי כלי הנשק שברשות האוכלוסייה הערבית והבדואית (יש האומדים את מספרם בכמיליון כלי נשק). ואף קיימת סכנה של חבירה לערביי יהודה ושומרון, אם חלילה יתממש תרחיש היפוך הקנים שמערכת הביטחון מתריעה מפניו ונערכת אליו.
בפרשתנו נקרא על היחס של יצחק לעשיו.
על פי הפשט, אהבת יצחק לעשיו הייתה "כִּי צַיִד בְּפִיו" – "שהיה מהנה אותו בצידו" (רבנו בחיי בראשית כה, כז). אולם חז"ל הצביעו על כישורי "צייד" מסוג אחר – "בפיו": "'יודע ציד' – לצוד ולרמות את אביו 'בפיו', ושואלו: אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?! כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות!" (רש"י שם). "גם 'בפיו' היה 'צייד', וכו'. את אמנות הציד ונכליו הוא ידע לכוון גם נגד אביו" (רש"ר הירש שם).
בדברים אלה ביקשו חז"ל לשרטט את הסיבה לקונספציה השגויה שנוצרה אצל יצחק כלפי עשיו הרשע. עשיו מצליח ליצור אצל יצחק אביו את הדימוי של המצליחן האידיאלי, איש ירא שמיים שמוטרד מהדרך לעישור דברים שאינם חייבים במעשר, זה שמשלב הצלחה בעולם המעשה – בציד ובשדה – עם הקפדה על יראת שמיים וקיום מצוות. הוא מנצל את העיוורון של יצחק אבינו, שאין לו את מלוא הכלים הנדרשים כדי לדעת את האמת, ולא נותר לו אלא להסתמך על מה שעשיו אומר לו או מביא לו. ומכאן גובשה הקונספציה של יצחק לראות בו מי שראוי לקבל את ברכות העתיד.
עיניה הפקוחות של רבקה הבחינו במרמה, והיא ידעה את האמת. לכן: "ורבקה אוהבת את יעקב".
