הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)העולם – לפחות עולמם של אבות האומה – שייך לזקנים.
לאחר תיאור זקנתם של אברהם ושרה בשתי הפרשיות הקודמות, אנו פוגשים בפרשתנו, פרשת תולדות, את תיאור זקנתו של יצחק.
ברם, שלא כזקנת הוריו, תיאורה של זקנת יצחק מתוארת בצבעים קודרים: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת… וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי".
עיניו של יצחק "כהות מראות". ליקוי ראייה שמתפרש דרך כלל כלקות ראייה, עיוורון.
ברם, "עיוורון" זה אינו רק מום פיזי, ביולוגי. הוא עשוי לבטא גם "עיוורון" נפשי-פסיכולוגי. בלבול, תהייה, חוסר ידיעה והתמצאות במרחב. רמז לכך ניתן בסוף הפסוק: "לא ידעתי יום מותי". אי ידיעה שעשויה להתפרש כפשוטה, אך גם הרבה למעלה הימנה: יצחק אבינו מתחיל לחשוב על המוות הקרב ובא, דואג מפניו, ו"אינו יודע" מה לעשות.
בנסותו להבהיר מדוע דווקא חש כעת יצחק בקיצו המתקרב, מביא רש"י את דברי רבי יהושע בן קרחה: "אם מגיע אדם לפרק אבותיו – ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר מכן. ויצחק היה בן קכ"ג, אמר: שמא לפרק אמי אני מגיע והיא בת קכ"ז מתה והריני בן חמש שנים סמוך לפרקה. לפיכך 'לא ידעתי יום מותי', שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא".
בצר לו, מבקש יצחק לצוות את בניו, ומעדיף את עשיו הבכור על פני יעקב אחיו, למרות מעשיו הרעים של הראשון.
הדברים הקצרים שהוחלפו במפגש זה מהדהדים באופן בולט את פרשת העקדה ומסירות הנפש של אברהם אבינו (בראשית כב): "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!". כך בתחילת הפרשה, וכך בסופה: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם, אַבְרָהָם! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי!".
למשמע הקריאה עשיו נוקט אותה לשון בדיוק: "וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי! וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי!".
"עיוורונו" של יצחק מקבל ביטוי מועצם באמירת "הנני" נוספת בהמשך הפרשה. כאשר יעקב, בעצת אמו רבקה, בא לפניו ומנחת מטעמים ולחם בידו: "וַיָּבֹא אֶל אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי! וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי!".
הפעם יצחק הוא המכריז "הנני!", אבל "עיוורונו" וחוסר האונים שלו אינם מאפשרים לו אפילו להכיר את בנו, הדובר אליו, והוא שואל מיד: "מִי אַתָּה בְּנִי?".
מעשה ההתחזות של יעקב, בעצת רבקה אמו, מעצים את עיוורונו של יצחק: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא שְׁבָה וְאׇכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ… וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב: גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא? וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ, וַיֹּאמֶר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב – וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ".
הרגע הזה, שבו האב, יצחק הזקן אינו מסוגל אפילו ל"הכיר" את בנו-שלו, וגם חוש המישוש אינו מעמיד אותו כראוי על זהות הדובר אליו, הוא רגע מכמיר לב.
רגעים מעין אל מוכרים לכל אחד מאתנו, במפגש העצוב עם חברים וקרובי משפחה, הלוקים באלצהיימר ובדמנציה, חולי שיטיון וקיהיון.
ואכן, מקצת הפרשנים נתנו ביטוי למצב עגום זה. כך, למשל, מפרש רבי משה חפץ (מחכמי איטליה במאה הי"ז, ששכל את בנו בהיותו בן 17, והוא עצמו נפטר עול ימים, בהיותו כבן 48 שנה) את הכרזת יצחק "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי", כביטוי לחרדתיות שאפפה אותו: "עד שהגיעו ימי הזקנה 'לא ידעתי'- לא חשבתי בכלל על המוות. רק כעת, משזקנתי – התחלתי לחשוב גם על המוות. והוא מוסיף ומדייק מהמילים "יום מותי", שאדם צעיר לימים חושב על השנים שעוד יש לו לחיות, ואילו הזקן, שחש כי קיצו קרב, מדבר ב"ימים", ימים ספורים שעוד נותרו לו.
לפי פירוש זה ההכרזה "לא ידעתי יום מותי" אינה מבטאת רק תיאור עובדה יבשה, אלא גם חשש, פחד ואימה. הזקן חש כי חייו תלויים לו מנגד. הוא רועד, חושש, "מפחד בלילות". הוא חי בתודעה אקזיסטנציאלית של "לא ידעתי". ערפל סמיך ושחור של חוסר ודאות. אי ידיעה. מלווים בפחד וחרדה.
כך, אצל כל אדם מן היישוב, וכך באבות האומה. לכאורה, על פני הדברים, יצחק, ניצול העקידה, לא סבל מכל טראומה שהיא. להיפך: הוא עשה חיל. חופר בארות סדרתי, הזורע ומוצא ברכת "מאה שערים". אבל כאשר זָקַן, החל אוכל אותו הפחד מבפנים. מכרסם בבשרו. פוצע את רוחו ונפשו.
הניסיון מלמד שלא אחת אין דבר בעולם שעשוי לשכך פחד זה. הדבר מובלט, למשל, בתיאור דוד מלך ישראל (שאותו קראנו בהפטרת השבוע שעבר): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים. וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים – וְלֹא יֵחַם לו". כל בגדים שבעולם לא יכלו לשכך את הקור שצרב בליבו פנימה.
ביטוי עוצמתי לשבריריות ולאימה המלווים את הזקן בתקופה זו, ניתן בדבריו הנודעים של קהלת, על ימי הזקנה: "עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ… בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר…".
אחד מבני משפחתי, שהגיע לימים קשים אלה אשר "אין בהם חפץ", ונשאל לשלומו, נהג להשיב: "אני כמו עבודה זרה: עיניים להם – ולא יראו! אוזניים להם – ולא ישמעו! אף להם – ולא יריחון! רגליהם – ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם"…
אכן, לצד הלקות הפיזית, רעידות לא רצוניות, עיוות חלק מאיברי הגוף, אובדן השיניים וכושר הראייה, באה גם לקות נפשית. פחד ואימה, משתקים ומצמיתים. הזקן אינו מסוגל לישון כראוי. הוא ניעור משנתו "לקול הציפור". כל רחש קל שבקלים טורד את מנוחתו, מדיר שינה מעיניו.
גם מצבו הנפשי וביטחונו של הזקן העיוור מתערערים לחלוטין. מגיעות השנים אשר בהן הוא אומר: "אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ!". אם כן אנכי, למה לי חיים?
כך היה אצל דוד המלך, וכך היה אצל שלמה בנו. היטיב לתאר תחושה זו בעל "איש האמונה הבודד", הגרי"ד סולוביצ'יק. בשעה שקרא את הפסוק בשיר השירים "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת", תמה הרי"ד: מה טעם, שלמה מלך ישראל, רב כוח ושררה גדול ועצום, ששישים גיבורי ישראל עומדים סביב למיטתו, "כולם אחוזי חרב, מלומדי מלחמה", מה טעם ירא הוא "מפחד בלילות"?
ותשובתו עמו: בערוב ימיו, משהגיעו הימים "אשר אין חפץ בהם", חש גם "קהלת"-שלמה המלך, פחד ובדידות. בדידות היא אחת החוויות הטראגיות העלולות לשבור את האדם. בדידות אין פירושה להיות לבד. יכול אדם להיות לבדו ולא להיות בודד, ואפשר לאדם להימצא בחברת מאות אנשים ועדיין להרגיש בודד ועזוב. שלמה המלך הרגיש בכל איבריו את ה"פחד בלילות", אותו פחד העוטף את האדם ומנקר בליבו פנימה. פחד וחרדה אלה, גם שישים גיבורים מלומדי מלחמה אינם יכולים לסלק באמצעות החרב שבידם.
זקנה ואריכות ימים עשויות להיות תקופות נפלאות, של הנאת אדם מעמל ימיו, ממשפחתו, ממורשת שהוא מותיר אחריו. אבל לעתים אין בהן ברכה, וכולן כאב, צער, סבל ומכאוב.
