החילונים והתרבות החדשה

בפגישה המפורסמת של דוד בן־גוריון עם החזון־איש, שאל ראש הממשלה את החזון־איש: 'כיצד נוכל אנו החילוניים והדתיים להמשיך לחיות כעם אחד למרות חילוקי הדעות'? על כך השיב לו החזו"א בדברי הגמרא [סנהדרין לב ב]: "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות, בזה אחר זה שתיהן עוברות, תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה" [בשיח הציבורי  במקום "ספינה" השימוש הוא "עגלה ריקה ועגלה מלאה"]. הדמוי הזה שהחברה החילונית היא "ספינה שאינה טעונה", מעלה את חמתם של אנשים רבים, הרואים עצמם נפגעים כאילו אין בחייהם החילוניים ולא כלום. על הדימוי של החזו"א אנו יכולים לומר את אשר אמרו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי לרבם: "רבינו, לזה דחיתו בקנה, לנו מה אתה אומר?" שהרי חז"ל עצמם אומרים לנו: "חכמה בגויים תאמין", ועל הכתוב: "יפת אלקים ליפת" דרשו: "יפייפותו של יפת באהלי שם", והנביא יחזקאל קובל על ישראל: "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" ופירשו חז"ל: "כמתוקנים שבהם לא עשיתם", ומפירושם משמע שיש קובלנא כאשר ישראל אינם עושים כמתוקנים שבאומות העולם. וכן אמרו: הרואה חכם מחכמי העולם מברך: "שנתן מחכמתו לבשר ודם". נמצא מדבריהם שגם מחוץ למחנה של עם ישראל העולם אינו ריק ואפילו יש מה לאמץ ממנו.

ארבעים שנה קודם השיחה הנ"ל נשאל הראי"ה קוק שאלה דומה ועליה הוא משיב תשובה שלכאורה דומה אך למעשה שונה, וכך כתב הראי"ה: "ומה שכתבת על דברי בעניין החופשים (החילוניים), אבאר לך: כוונתי היא, שיכולים להסביר להם גם כן, כי מה שנתקיימה האומה עד כה על ידי קיום המצוות אנו רואים בעדות של ניסיון, שאי אפשר להכחישו, ואם אפשר שתתקיים (האומה) היא ורוחה בלא קיום התורה, לפי ידיעתנו הוא דבר נמנע. אבל גם אם ניתן להם טעותם (שהאומה יכולה להתקיים בלא תורה) לא יוכלו לומר שקנו על זה ניסיון ארוך, השוקל כאותו הניסיון הבטוח שלנו, אם כן להכניס בסכנה קיום האומה, החביבה גם להם לפי דברם, הוא רשע וכסל" [אג' פט]. לפי טיעונו של הראי"ה, חסרונה של הספינה החילונית הוא לא שהיא ריקנית, אלא שהמטען שיש בה אינו יכול להוות אלטרנטיבה להבטחת הקיום הנצחי של האומה.

את דברי הראי"ה ניתן להבין על פי דברי הגמרא [ברכות סא ב] על פפוס בן יהודה שמצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, אמר לו: "עקיבא, אי אתה מתיירא מפני המלכות?" השיב לו ר"ע: "אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם 'מפני מה אתם בורחים'? אמרו לו: 'מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם'. אמר להם: 'רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם'? אמרו לו: 'אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות, לא פיקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה – אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה: 'כי הוא חייך ואורך ימיך' כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה'". והנה, אין הדגים טוענים כי היבשה הוא מקום ריק שאין בו תרבות, אדרבא במובנים מסוימים עלינו להודות שהחיים שעל היבשה הם תוססים ומלאי פעילות יותר מאשר החיים בנהר, אלא שאין הם יכולים להבטיח חיים לדגים.

אותו הוויכוח צריך להיות גם בין שומרי אמוני ישראל לאחינו המבקשים תרבות חדשה לחברה הישראלית העכשווית. האם התרבות החדשה ביכולתה להבטיח לאורך ימים את קיומו העתידי של העם היהודי עלי אדמות, כאשר הניסיון ההיסטורי וגם העובדות של היום מורים שההתנתקות מחיי תורה ומצוות הביאו להתבוללות?! ועל כן להבטחת קיומה הנצחי של האומה אמרה התורה: "ושמו את שמי על בני ישראל" ואז יזכה ישראל לברכת הנצח "ואני אברכם".

(נשא תשפ"א)