אביהוא פסרסרטים חדשים מוקרנים בקולנוע, לבוש לפי תרבות המערב, ואיחולי חג שמח בין יהודים לשכניהם המוסלמים: במדינת ישראל חיים היום עשרות אלפי יהודים שמכירים איראן שונה מאוד מהיום. הם מתארים את נוף ילדותם, נזכרים בניצני המהפכה שהתחוללה, ומקווים שבעקבות מבצע "שאגת הארי" הם יוכלו לחזור לאיראן לטיול שורשים
כמו כל אזרחי ישראל, גם אני מתרגש מכל מה שקורה בימים האחרונים באיראן. מרגע החיסול של חמינאי, דרך הפגיעה המתמשכת בגופי ואנשי השלטון, ועד לרגע זה – גם לי ברור שאנחנו נמצאים באירוע היסטורי, וזוכים לראות מול העיניים שלנו איך ההיסטוריה כותבת את עצמה.
נוסף על זה, יש לי נגיעה אישית לנושא – ההורים שלי עלו מאיראן. גדלתי על שירים בפרסית, דרכתי על שטיחים פרסיים, ועד היום אמא שלי צופה בסרטים פרסיים (רובם ביוטיוב), ככה שמבחינתי 'איראן' זאת לא רק מדינת אויב – היא גם חלק מהסיפור המשפחתי שלי ושל העדה כולה.
במשך שנים יצא לי לשמוע על מה שקורה באיראן – אם זה דרך קרובי משפחה וחברים שעדיין חיים שם או שעלו לא מזמן, ואם זה דרך סיפורים שאמא שלי פוגשת ברשתות החברתיות ושיחות שהיא מקיימת עם התושבים. תמיד ידענו שרוב תושבי איראן לא באמת אויבים שלנו ושהם סובלים, תמיד ידענו שצריך להציל אותם. כשהתבשרנו שחמינאי נהרג, חווינו, בנוסף לכל מה שרוב אזרחי ישראל חוו, גם תקווה אישית לשינוי אמיתי של המצב.
לרגל המצב קיימתי שיחות עם אבא שלי, אהרון, וחבר שלו ועם אמא שלי, צילה, חברה והבת שלה כדי לשמוע לא רק על מה שקורה היום באיראן, אלא בעיקר על איך נראתה איראן שלפני המהפכה ומה קרה שם בדיוק כשהתחיל השינוי. כולם נולדו באיראן, חיו בטהרן ועלו לארץ בשנות ה-70 המוקדמות או המאוחרות (למעט אחד שעלה בשנה מאוחרת יותר). מסיבות שהן גם ביטחוניות, אשתמש בשמות בדויים לחברים של ההורים שלי.
לפני הכל, חשוב להבין: איראן זאת מדינה עם הרבה מאוד אוצרות. יש בה מכרות ברזל, ליתיום וזהב, ובנוסף היא מספקת דלק ובעבר הייתה הספקית הבלעדית של הקוויאר האיכותי ביותר. כל זה איפשר לה להפוך את עצמה למדינה חזקה מאוד ומתקדמת במהלך המאה הקודמת.
"היו לנו שכנים שהיו בני משפחה של האייתוללה. בחגים של איראן היינו הולכים לבית שלהם לאחל להם 'חג שמח', והם באו בחגים שלנו והביאו לנו אוכל"
מתלבשים לפי צו האופנה
בתור ילדים רוב היהודים היו נשלחים ללמוד בבתי הספר היהודיים של 'אליאנס' בגיל כזה או אחר. בתי הספר האלו היו נחשבים למובילים עם אנשי המקצוע האיכותיים ביותר באזור.
"למדנו תורה, משנה וגמרא, ולא למדנו הלכות" מספר יצחק. "הצוות היה של יהודים שחלקם נשלחו מצרפת, וכל הסגל כמעט היה יהודי. היו פה ושם גם כמה מורים לא יהודים, אבל היחס היה שווה – אותו דבר. כל בית הספר היה יהודים, ופה שם גם כמה תלמידים גויים השתלבו ולמדו איתנו".
באיראן היה מקובל שהשירותים שהציעו יהודים בשליחות הישראלית, היו נחשבים לטובים ביותר באזור. בשלב מסוים הוקמה מרפאה אזורית ליהודים, שעזרה בעיקר למי שלא היה לו כסף לטיפול רפואי בשאר המרפאות – עם הרופאים הטובים ביותר שהגיעו בדרך כלל מישראל. יתר על כן, באיראן בכלל ובטהרן בפרט היו הרבה מאוד ישראלים שעבדו בשליחות מטעם גוף כזה או אחר מטעם מדינת ישראל.
"סבא שלי", נזכרת צילה, "היה עושה ליל סדר בפסח ומזמין את היהודים הישראלים שעבדו שם. הוא היה פורס מפה ארוכה על הרצפה, והיינו יושבים יחד בליל הסדר ועושים את החג. פגשנו שם הרבה יהודים שראו עליהם שהם לא מאיראן".
גם השגרירות הישראלית הייתה ייחודית. היא נחשבה לאחת השגרירויות היפות ביותר באזור. "אני זוכרת שכשבאנו לעשות חיסונים, נכנסנו לשגרירות הישראלית, וכבר בתור ילדה היופי של המבנה הדהים אותי", מתארת צילה. "הכל היה מלא בשטיחים ומאוד מקושט ויפה. אבל לא אמרו בקול שזאת השגרירות הישראלית – הסתירו את זה".
נגה, בת 84, מספרת שההורים שלה קנו דירה בצמוד לגטו היהודי ככה שהם היו בין הראשונים שיצאו אל שאר השכונות. למרות שהיו ידועים כיהודים, היחס של רוב התושבים היה די מקבל ומכיל. "היו לנו שכנים שהיו בני משפחה של האייתוללה והילדים היו גדולים. בחגים של איראן היינו הולכים לבית שלהם לאחל להם 'חג שמח', והם באו בחגים שלנו והביאו אוכל".
אבל צילה מוסיפה: "היה ידוע שהם לא אוכלים אוכל שיהודי נגע בו. השכנים שלנו היו מביאים לנו אוכל, ואנחנו לא אכלנו כי זה לא היה כשר. אבל גם המוסלמים לא היו אוכלים אוכל שנגענו בו, כי הוא נחשב טמא".
ולא רק זה; אחת מהאמונות של המוסלמים היא שטומאה עוברת בנוזלים, ובגלל זה בשכונות מסוימות היה אסור ליהודים לצאת מהבית כשירד גשם, כדי שלא יטמאו את שאר התושבים. נגה מסכמת את זה: "בעצם היינו טמאים בעיניהם, אבל הם נתנו לנו כבוד ואנחנו נתנו להם כבוד".
גם מבחינה תרבותית, איראן הייתה שונה דרמטית מהיום – החברה הייתה מערבית ופתוחה מאוד. למעט מוסלמים דתיים, רוב האנשים התלבשו כמו בכל המדינות המערביות באותו הזמן, ותמיד לפי צו האופנה העכשווית.
"איך שהייתה מתפרסמת אופנה חדשה באירופה – במילאנו, ברומא, בלונדון ובפריז, בתוך זמן קצר היא הייתה מגיעה לטהרן, וככה אנשים היו מתלבשים", מספר יצחק. "גם בים התלבשו בבגדי ים רגילים".
אהרון מתייחס לתרבות הפנאי: "כשסרטים חדשים היו יוצאים לאקרנים, היינו מקבלים אותם מייד עם דיבוב לפרסית, וזה היה מוקרן במקביל להקרנה באירופה. היו משדרים הכל חוץ מתכנים מיניים. המוזיקה הייתה גם מוזיקה פרסית וגם מוזיקה מערבית, לפי ה'מודה' שרצה באירופה ובארצות הברית באותו הזמן".
בתקופה של השאה, איראן גם תמכה מאוד בהשכלה. השאה מימן לימודים גבוהים של סטודנטים איראניים גם במקומות לימוד מחוץ לאיראן, ויצחק עצמו למד בדרך הזאת. "במקומות הלימוד לא היה יותר מדי דגש על מי יהודי ומי לא, אבל בסופו של דבר חלק גדול מהמתנגדים למשטר הגיעו משם – סטודנטים שקיבלו על עצמם את רעיונות הקומוניזם ושאפו להביא אותו לאיראן", אומר יצחק.
יחד עם כל זה, כן אירעו גילויי אנטישימיות ממשיים, אבל לרוב יהודים לא פגשו אותה ברחובות איראן אלא במסגדים. בנאומים של ימי שישי בהרבה מאוד מסגדים יצאו כנגד יהודים ותיארו אותם כטמאים ומסוכנים. עם הזמן, ההשפעה הלכה וחלחלה עוד ועוד בקרב התושבים.
אורית, בתה של נגה, מתארת סיפור אישי שהמשפחה חוותה. במשך עשור הייתה להם עוזרת מוסלמית שהייתה מגיעה פעמיים בשבוע לנקות את הבית. החיבור היה טוב מאוד, ונגה גם עזרה לה כמה פעמים כשהייתה צריכה.
"העוזרת הייתה אוכלת איתנו, ואחרי כמה שנים לאט-לאט היא הפסיקה", נזכרת נגה. "אני ראיתי שהיא כבר לא אוכלת, והייתי שואלת אותה למה, אבל היו לה תירוצים שונים בכל פעם. הבנתי שהיא שומעת במסגד שאסור לאכול את האוכל שלנו".
"כשחזרנו, ראינו שזאת כבר לא אותה איראן. היו בחוץ הרבה אנשים מוסלמים אדוקים, והם עשו צרות ברחובות. הם זרקו מתנגדים מפורסמים מגגות ושרפו קולנוע עם 700 אנשים בפנים"
משהו באוויר השתנה
אהרון ויצחק מספרים על התנועות החברתיות שהובילו את הרצון לשינוי. קבוצות של סטודנטים קומוניסטיים פעלו במקביל לצעירים שרצו גיוון פוליטי (שלא היה באיראן) והשמיעו עוד ועוד קולות שדחפו לשינוי ולמהפכה. אליהם הצטרפו אנשי דת מוסלמיים, שרצו מדינה דתית יותר.
אורית מתארת: "השכבה הענייה של איראן הייתה יותר דתית, ושם דיברו נגד המשטר שהיה חילוני. הייתה להם פרופגנדה נגד המשטר, כי הוא היה חילוני והם רצו שזה יהיה יותר דתי".
השילוב בין כל הקבוצות האלו יצר בסופו של תהליך את המהפכה שפרצה ב-1979. אבל זה לא קרה ברגע – בתקופה שלפני אפשר היה להרגיש את השינוי מתחולל, ובדרך כלל זה לא היה מאוד נעים.
"בקיץ 78' לפני המהפכה באנו לישראל לחופשה ביולי-אוגוסט", נזכרת נגה. "וכשחזרנו, ראינו שזאת כבר לא אותה איראן. היו בחוץ הרבה אנשים מוסלמים אדוקים, והם עשו צרות ברחובות. הם זרקו מתנגדים מפורסמים מגגות ושרפו קולנוע עם 700 אנשים בפנים. אפילו נסיעה בכביש הייתה מסוכנת. כשגבר ואישה היו נוסעים בלילה באוטו בכביש המהיר, היו פתאום עוצרים את האוטו לבדיקה ומטרידים את האישה".
"אני זוכרת שכשרציתי לצאת לרחוב", מוסיפה נגה ומספרת, "ראיתי שבכל מקום נשים לובשות צ'אדור שחור (בגד מסורתי לנשים מוסלמיות, לרוב לבן, כחול או שחור, הנפוץ באיראן. הצ'אדור נלבש מחוץ לבית, ומכסה את האישה מהראש ועד הרגליים). אז התחלתי ללבוש אותו גם, למרות שאף פעם לא התלבשנו ככה".
גם אורית מוסיפה חוויה אישית: "כשהייתי בת 13, ליד הבית שלנו אנשים עמדו על הגגות בלילה וצעקו 'אללה וואכבר'. אני מאוד פחדתי".
גם יצחק חווה שינוי באווירה ואירועים שלא קרו לפני. אחד מהם היה אספה באמצע הרחוב מסוג שטרם נראה אז. "לפני המהפכה, בסוף חודש הרמדאן, קרוב לבית שלנו פתאום ראינו 1,000 איש עוברים ברחוב וצועקים נגד השאה. הם אמרו שהשאה נגד האיסלאם, למרות שהשאה הוא מוסלמי. בתוך שישה חודשים, הכל כבר התהפך".
צילה מספרת: "היה בניין של 'אל-על' ברחוב הראשי מול האוניברסיטה. אני זוכרת שהיו שם מאבטחים כל הזמן, 24 שעות ביממה. אחרי המהפכה הפכו את זה לשגרירות פלסטין. היה שם עובד של 'סולל בונה' שמישהו זרק אותו מלמעלה".
בזמן קצר יחסית, הכל השתנה: נשים חויבו ללבוש צ'אדור, החופש הוגבל, והתרבות המערבית שזרמה לאיראן נעצרה בבת אחת. באותו הזמן אהרון כבר חי בארץ, אבל הידיעות על המתרחש שם עברו אליו גם מהתקשורת וגם מהמשפחה. "חומייני החליט לחסל את כל המתנגדים שלו", הוא מסביר. "הוא הוציא להורג את כל ראשי הצבא המתנגדים ואת כל מי שהיה קרוב לשאה, והשאיר רק את מי שנאמן לו. הוא טיפח דור חדש של אנשים מוסלמים קיצוניים שילכו בדרך שלו".
בשלב הזה נגה הבינה שהם כבר לא יכולים להישאר שם. הם נשארו באיראן עוד 4 חודשים, ואז עזבו הכל ועלו לארץ. "שלושה חודשים לפני העלייה של חומייני, הילדים ואני נסענו לארץ, ובעלי ז"ל נשאר. הוא אמר שהשאה חזר ולא ייפול, אבל בסופו של דבר הוא היה צריך לברוח במיוחד דרך איטליה כדי להתאחד איתנו אחרי הנפילה של השאה".
כשהם עזבו, הם השאירו את כל הרכוש שלהם בבית, וכשבעלה חזר לבית הוא ראה שלקחו משם כמעט את הכל. נגה חזרה לאיראן לעוד ימים בודדים כדי לנסות ולאסוף את מה שאפשר מהבית, ואז הכל כבר היה נראה אחרת. "הלכתי למקום שממנו היה אפשר להתקשר ברחוב באמצע הלילה, וראיתי איזה נער בגיל 12 עם רובה. הוא התחיל לשאול אותי מי אני ולאן אני הולכת. כבר לא היה בטוח שם".
את מה שנגה ויצחק הרגישו, חוו גם שאר היהודים באיראן. רוב היהודים חיו בקהילות מגובשות עד אז, מעין 'חמולות' משפחתיות ורחבות. במהפכה זה פסק. "בהתחלה בערך 80% מיהודים עזבו את איראן. הם הבינו שקורה משהו לא טובים ועזבו – חלק לארצות הברית וחלק עלו לארץ. מי שנשאר שם לא יכול לעזוב עד היום", מבהיר יצחק.
ריח של התחלה חדשה
כשמדברים על כל מה שקורה עכשיו באיראן, השיחה קצת משנה את הטון. אם עד עכשיו כולם סיפרו על חוויות היסטוריות, כאן מדובר כבר על מה שנרקם להם בלב בשבועות האחרונים.
כולם מאוד רוצים שמשמרות המהפכה ייפלו ושהמצב ישתנה סוף-סוף, אבל כל אחד נותן משקל שונה לגבי השאלה מה ישפיע ביותר על המצב, ומתוך זה – האם השינוי באמת יקרה?
"אני מאוד מקווה שהמשטר ייפול", אומר אהרון, "אנחנו פועלים בעוצמה יחד עם ארצות הברית ומכים בהם בחוזקה. עם עוד זמן ופעולות טובות, אני מאמין שהמשטר ייפול".
יצחק לעומתו מדגיש יותר את האחראיות של התושבים. "אי אפשר להחליף משטר רק עם צבא ופעולות מבחוץ, האיראנים חייבים לעשות את זה בעצמם. זה טוב שאנחנו מפילים את המנהיגים, אבל האיראנים עצמם חייבים למחות – לצאת לרחובות ולהפיל את המשטר. אם הם לא יעשו את זה – זה לא יקרה".
צילה מחכה כבר להודעה הרשמית. "עליתי לארץ בתור ילדה, והספקנו לבקר שוב באיראן עוד פעם אחת לפני המהפכה. כבר ב'עם כלביא' חיכיתי לראות שהמשטר ייפול כדי שנוכל לחזור ולבקר – לעשות טיול שורשים במקום שבו גדלתי, ובמשהד – המקום ממנו הגיעו ההורים שלי וכל קהילת אנוסי משהד. זה מאוד מרגש לראות את הצבא שלנו פועל ועושה, ואני מחכה כבר שזה יהיה סופי", היא אומרת בהתרגשות.
"כולם באיראן רוצים שהמשטר ייפול, מי שרוצים אותו אלה אנשי הדת", מסבירה נגה. "הם אנשים מאוד רעים ואכזריים. יש להם אמונה שהמשיח שלהם יבוא רק כשלא יהיו יותר יהודים, ושאם יישאר יהודי אחרון ויתחבא מאחורי עץ – אז העץ יספר בעצמו על היהודי, כי מבחינתם זה הכי חשוב".
"כבר באירועים שהיו בקיץ עקבתי אחרי מה שקורה שם", משתפת אורית, "הם הרבה יותר אכזריים ממה שחושבים. שמעתי את חמינאי אומר שצריך לחסל את הגזע האיראני עצמו. הוא רצה להכניס אנשים זרים לתוך איראן כדי לשנות את העם האיראני, זאת אומרת לערבב אותם. לאיראנים נמאס מכל זה, והם לא ייתנו לזה להימשך. הם אנשים חכמים ולא ייתנו למשטר להמשיך להתקיים".
אם יש נקודה אחת שחוזרת אצל כולם היא ההדגשה שאיראן שונה משאר מדינות האיסלאם. בעוד רובן מדינות ערביות, איראן היא אומה שמורכבת מכמה קבוצות, ביניהן הזרתושתים. האיסלאם עצמו השתלט על איראן לפני 1,400 שנים אחרי שהתבסס בחצי האי ערב. ההבנה הזאת מבהירה את העובדה שיחסי ישראל-איראן לא חייבים להיות דומים ליחסים שלנו עם שאר המדינות המוסלמיות. האופי הייחודי והסיפור של העם האיראני יכול לאפשר להם לחזור לתקופה שלפני המהפכה – תקופה בה יש שלום ושיתוף פעולה גדול בין שתי האומות. שיתוף פעולה כזה שכולם מרוויחים ממנו.
