מי, מה ובשביל מה?

בשבוע שעבר, דנו בשרשרת המסירה. השבוע נעיין בחלק אחר במשנה א: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה."

אנשי-כנסת-הגדולה, בני שיבת ציון היו. מאה ועשרים מראשי חכמי ישראל, שפעלו לעיצוב דמותה של היהדות, בעולם שהחל להיפרד מן הנבואה.

מהם תנאי ההישרדות והשגשוג הנחוצים לתפישתם, בעולם חדש?

המשנה משרטטת עבורנו מתווה מרתק ורלבנטי במידה רבה, גם לימינו: א. קהילה ב. לימוד  ג. מהות.  סֵט של מענים לשאלות הקיומיות: מי? מה? ובשביל מה.

מתינות בדין – אומץ שיפוטי ולקיחת אחריות ציבורית, מבקשים אנשי הכנסת הגדולה להנחיל לדיינים הנפגשים עם עוות ועוול. משימתם – להעמיד חוטא על פשעו אך לא לנדותו ולהדירו מן החברה. גזר הדין שיינתן יהיה מרתיע ובו בעת הוגן ואנושי.  כל איש ואישה חשובים לפסיפס היהודי וראויים לאמון ולעין טובה, להזדמנות של תיקון ולמקום במרחב הקהילתי.  אין ליהדות עתיד ללא קהילה.

העמדת תלמידים – קריאה זו מעידה על שאיפה לטיפוח זהות של קהילה לומדת – של עם הספר. יוכשרו העם ומנהיגיו לקרוא, להקשיב זה לזה, לחשוב, להקשות, לקבל וליישם.  קבוצה לומדת, בשל ריבוי הקולות בתוכה, אינה חפה ממתחים, משגיאות וממחלוקות. ועם זאת, היא סממן לקהילה חיה וסקרנית, החותרת לשיפור מתמיד ברמת הפרט והכלל.

תלמידים הרבה- על מנת להטמיע ערכים והתנהגויות בחברה, יש צורך בהעמדת מסה קריטית של "מודלים ראויים" החיים לאור הרעיון / החזון ופועלים לקדמו, בדרכם, במרחב הציבורי. אנשי הכנסת הגדולה בקשו לחיות בחברה שופעת לומדי תורה.

במצודת לונדון, שמורים אוצרות הממלכה הבריטית, ביניהם כתר המלכה אליזבת. כתר התורה ראוי כמוהו לסייג ולשמירה, אך לא כמוצג מוזיאוני מרוחק, אלא כפריט שעל כל יהודי להכירו ולעמול להיות ראוי לחבשו.

סייג מקיף את התורה, אך הוא אינו מצמצם כלל את הקשר ואת הנגישות שלנו אליה. קיומו של מעקה בקצה צוק או מרפסת, מבהיר במה לא לגעת, לשנות ולקלקל, היכן יש לעצור ומה אסור ומסוכן לנו. אך תכלית הסייג, להכשיר עבורנו מרחב מוגן ומשוחרר מפחד, בו נוכל לנוע, לחקור, ליצור ולהיות.

(נשא תשפ"א)