ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מירי מיכאלי, בת 37. נשואה לאייברי/אליסף שוורץ ואמא להיילי בת 5 ורבע, בניה בן 20 חודשים ויהונתן בן השבועיים. עיתונאית ומגישת ״לפני החדשות״ בחדשות 13
על הרצף הדתי
אני לגמרי על הרצף, אבל אם תשאלי אותי אם אני דתיה, מיד אתנער מכל הגדרה. לאנשים קשה שלא לשים עלייך תווית. אני מרגישה את זה, לא כל-כך יודעים איך לאכול אותי. מצד אחד, מאמינה בקב״ה באמונה פשוטה ושלמה, מחוברת ליהדות ומחנכת את הילדים שלי לפי הערכים האלה. מצד שני, לא רואים עליי. זה יכול להטריף אנשים. מישהו הפסיק לעקוב אחריי באינסטגרם אחרי שהעליתי כבכל שבוע רעיון קצר מפרשת השבוע לסטורי בחולצה בלי שרוולים. זו כמובן זכותו המלאה וזה מובן, אבל הוא לא שכח לעשות את זה תוך הפגנת זעם וקריאה בשמות גנאי. קצת יותר גרוע מחולצה בלי שרוולים בעיניי. התורה היא גם שלי, לא רק שלו. היא של כולנו. ולמי שיש בעיה עם זה, שיילך לקרוא איזה פרק תהילים.
אייטם/ריאיון שלא תשכחי
אני בתחום העיתונות כל-כך הרבה שנים כבר שיש לא מעט כאלה. אבל, החטיפה והרצח של שלושת הנערים הותירה בי פצע מדמם. לא משנה כמה הדגישו בחברת החדשות שלא לתת תקווה למציאתם בחיים בדיווחים כי על פי כל האינדיקציות הם נרצחו, בלב שלי סירבתי לקבל את זה, התפללתי בלי סוף, ממש דמיינתי את עצמי מדווחת על כך שהם נמצאו בריאים ושלמים. זו הייתה תקופה קשה מאוד, אבל גם מאוד מיוחדת. האסון הנורא הזה איחד מדינה שלמה. כמה עצוב שרק סבל וקושי מחברים אותנו ככה. לימים איריס יפרח סיפרה שהיא לא רצתה להתראיין ורק כשהיא ראתה מחוץ לבית עיתונאית בוכה, היא הבינה שאיל הי״ד כבר לא רק שלה ורק אז הסכימה לצאת אל העיתונאים. בכיתי, כמו כולם. אי אפשר להפריד רגשות מדיווחים. רק להעמיד פנים בשידור וגם זה לא תמיד עובד לי. אני זוכרת את הראיון הזה היטב ואת המבט הכואב והאוהב שלה. רק אישה מיוחדת כמותה יכולה להסתכל עליי במבט כזה, באמצע תופת כמו שהיא עברה.
לדווח מזירות פיגועים
ככתבת שטח נדרשתי במרוצת השנים לדווח מזירות לא פשוטות, לדפוק על דלתות של משפחות שקיבלו את הבשורה המרה מכל ולראות מראות קשים. זה שורט את הנפש ולא עוזב. אבל אחרי זמן מה, הבנתי שגם ואולי דווקא ברגעים המאוד מורכבים האלה אפשר לראות וחשוב מכך, לעשות חסד. אבל כמי שגדלה בדיזנגוף בתקופת הפיגועים הקשים ברחוב, אני שמחה שלא יצא לי לסקר את האירועים האלה. אני לא חושבת שהייתי עומדת במראות שהכתבים נאלצו להתמודד איתם אז.
הגשה בבוקר .VS בערב
מאז שעברתי להגיש בערב, כולם משוכנעים שנפטרתי מצרה צרורה של התעוררות מוקדמת. אבל האמת היא, שיש קסם בשעות המוקדמות של הבוקר, בשקט הזה, בלהיות פנים שאנשים רגילים לראות כשהם מתעוררים ולתווך את החדשות בתחילת היום. ובל נשכח את הרגע הזה שבו את קולטת שאת כבר הספקת לסיים שעות של תכנית בעוד אחרים רק בדרך לעבודה ויש תחושה כזו של עשייה וסיפוק. אבל אין ספק שהתכנית שאני מגישה, ״לפני החדשות״ היא בשעת החלומות. שבע בערב זו שעה שבה אפשר לתת לצופים לטעום מהכל- את תמצית החדשות, את הראיונות הכי מעניינים עם אנשי היום, אבל גם לא ללעוס את מה שהצופים שמעו כבר כל היום. אני מרגישה שאנחנו באמת נותנים לצופים ידע בעל ערך, עם כל מה ששווה וצריך לדעת. כולל אתנחתא קטנה בסוף התכנית, ממש רגע לפני שעוברים למהדורה המרכזית.
הטיה פוליטית בתקשורת המרכזית
אני כבר 15 שנה בתחום התקשורת ומעולם לא הכווינו אותי או ניסו להשפיע על תוכן שהבאתי למסך, גם בעניינים פוליטיים. אני חושבת שהיה חסר גיוון בתקשורת והיום הכל נראה לגמרי אחרת. יש מגוון של דעות, מגזרים ואנשים מכל הטווח של הקשת הפוליטית וזה מבורך.
להגיש בטלוויזיה – בהריון
מה שקרה לי הוא מדהים, מעבר להגשמה האישית. אפשר לסקר את נושא היחס לנשים בעבודה ואפשר גם לעשות. עצם זה שקיבלתי תכנית חשובה מאוד בחודש השביעי להיריון מראה על מרחב עבודה בריא מאוד, שמטפח נשים גם כשהן רגע לפני הרחבת המשפחה, עם כל המשמעויות של זה. כשהצופים – המעסיקים רואים דוגמא כזו, של תכנית חדשה עם מגישה שמתעגלת יותר ויותר בכל שידור, המסר שמועבר הוא חשוב מאוד. אני יודעת שזה נושא שלא מטופל מספיק, נשים רבות חוות קשיים במרחב התעסוקתי בכל מה שקשור בהיריון ולידה. זה חייב להשתנות.
קריירה – וגם אמהות
תמיד שואלות אותי נשים איך פיצחתי את השיטה? כי אני אמא מאוד נוכחת וגם נוכחת מאוד על המסך, מדי ערב. לא פיצחתי שום שיטה. אין לי מושג אם אפשר. אבל הפסקתי לחפש איזון, כמה אחוזים אני אמא וכמה אחוזים אני מגישת חדשות קרייריסטית. אני טוטאלית בכל דבר שאני עושה, אז אני מאה אחוז אמא אוהבת ומאה אחוז עובדת מקצוענית וחרוצה. וברגעים של הקונפליקט- אני עושה מה שכל הורה עושה, מג׳נגלת.
'גם אני קורבן אלימות'
זו הזכות הגדולה של החיים שלי. אחרי שחשפתי את הסיפור הכואב הזה שלי, פנו אליי כל-כך הרבה נשים במצבים מסכני חיים. אילו הצלחתי להציל אחת, כל מה שעשיתי בחיים שלי גם יחד לא משתווה לזה. מודה על זה כל יום.
"לפני החדשות"
התכנית הזו היא הגשמת חלום של ממש. לכבוד הוא לי. יש לי מערכת נפלאה, על אף שרואים בעיקר אותי על המסך, כולנו עובדים יחד לילות כימים כדי להביא למסך את הכי טוב שיש. יש לנו עוד דרך לעבור, אבל אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה.
החלום
אני עוד בתחילתו של החלום הנוכחי… אז אפשר לומר שהחלום המקצועי הוא להפוך את ״לפני החדשות״ לתכנית שהיא must see TV. ובפן האישי? לגדל את הילדים המתוקים שלי בנחת ובשמחה, לעזור להם לצמוח לגרסה הכי טובה שלהם, שמיטיבה עם הסביבה הקרובה שלהם וגם זו הרחבה. הם אמנם העולם שלי, אבל חשוב לי שיידעו שיש שם עולם שלם שזקוק לאנשים טובים. אני יודעת שהם יגדלו להיות כאלה.
