אמיר מויאל, בן 36 מקרני שומרון. נשוי לאודיה ואב לשישה. סאטיריקן, תסריטאי, אושיית רשת, סטנדאפיסט ומנהל רכש בהייטק.
הצורך שלך להצחיק אנשים
נהר שמורכב מכמה פלגים. הפלג הראשון הוא אבא דומיננטי שמאז ומתמיד אהב להצחיק ולהשתטות, ואני מניח שזה נדבק בי גם בלי שארצה. הפלג השני הוא ההבנה בגיל צעיר יחסית, שאני לא הספורטאי הכי טוב בכיתה, לא דוגמן הצמרת (למרות שאמיר זה צמרת) והדרך שלי להשתלב היא באמצעות הומור. והפלג האחרון הוא גם הדופמין שמשתחרר במוח בכל פעם שאתה מקבל תגובות טובות על משהו מצחיק שכתבת או אמרת. כמובן, זו זכות גדולה להצחיק ולשמח, אבל אני לא מרגיש שזו מוטיבציה משמעותית. זה בעיקר בונוס נהדר.
ה'סיפור שלך' עם משחקי מילים
כילד לא השקעתי בתחפושות. הייתי קונה מסכה שמכסה את כל הפרצוף, לרוב אימתנית, ובכך יוצא ידי חובת המצווה. בכיתה ג', התחפשתי למעין נחש מזעזע, והילדה שחיבבתי שאלה אותי איך התחפושת שלי קשורה לפורים. בלי להתבלבל, אלתרתי: "מה זאת אומרת? נחשוורוש!". זה סיפור מכונן שאני זוכר, אבל ממנו והלאה אין לי זכרונות של משחקי מילים נוספים. זה חזר שוב בשנות התיכון, ואני מניח שזה קשור גם לחיבה העזה שלי לתשבצי היגיון, ולאופן הטבעי שבו המוח שלי מפרק מילים ושומע את העולם בדו-משמעות.
סטנדאפיסטים דתיים
ישנה התעוררות בנושא, אבל הסיבה שעד היום יש כל כך מעט סטנדאפיסטים דתיים נובעת לדעתי משני טעמים. המהותי – ליצנות נתפסת כדבר שלילי. גם אני בתור נער מצחיק ומאוחר יותר כביני"ש, הרגשתי שאני עושה משהו לא טוב. לקח לי הרבה זמן להבין את 'תחומי המגרש', ואני מניח שאני לא היחיד. והטעם הטכני הוא, שאין בית ספר לסטנדאפ ולכן מתקדמים רק דרך הבמות. עבור חילוני יש הרבה במות פתוחות, ועבור בחור דתי, שלא רוצה להגיע למועדון שמתנגש עם הערכים שלו מבחינת שפה, תוכן וסביבה, אין איפה להתרסק, וזה לא מאפשר להתקדם ולהשתפשף.
תכנית הסאטירה "עד כאן"
למדתי שם המון והתקדמתי מאוד ברמה האישית. בתוכניות סאטירה אקטואליות צריך לכתוב עשרות פאנצ'ים בזמן קצר מאוד, וגם צריך לגוון בין תוכנית לתוכנית. למדתי שאני מסוגל. השתתפתי בכ-20 תוכניות ונהניתי מאוד. בהתחלה לא הצלחתי להשתחרר מהטקסט שכתבתי וזה פגע ביכולת ההגשה שלי. העורכים עזרו לי לסמוך על עצמי, לזכור את עיקרי הדברים ולא להיצמד לטקסט. בדיעבד, זה עזר לי מאוד גם בסטנדאפ.
אם לא היו רשתות חברתיות
בבסיס, כל הדברים שעשיתי כמעט – התחילו בזכות הרשת. הפעם הראשונה שעליתי לבמה הייתה בערב שנקרא "קורעים רשתות", שם התאגדו שישה יוצרי רשת כדי לראות אם מה שעובד בכתב, עובד גם על במה. מכרנו מאה כרטיסים תוך פחות מ-24 שעות. שם הבנתי שאני אוהב את זה. הרשתות החברתיות גם עזרו לי לחדד מאוד את הכתיבה והפאנצ'ים. אם לא היו רשתות חברתיות, כנראה בשלב מסוים הייתי עולה על במה באיזה ערב חובבים, לא מצליח ממש כי לא הייתי משופשף מספיק, מתרסק ואולי לא מנסה שוב.
כשלא נותנים קרדיט
בהתחלה זה מחמיא; כתבתי כל כך מעניין\מצחיק\טוב -שמישהו העתיק ממני. מהר מאוד, זה מעצבן. בדיחה שהגית עולה בעמוד מרכזי ומישהו אחר קוטף את המחמאות\עוקבים וכו'. אז התחלתי להיאבק בזה, עד שבשלב מסוים הבנתי שזו מלחמה אבודה. אי אפשר לחנך את כולם, והשלמתי עם זה. יש לי ב"ה קהל שהולך איתי הרבה שנים, מזהה בדיחות שלי והרבה פעמים מצטרף למלחמה ומעיר, מוסיף קרדיט ונוזף במעתיקים. אני הבנתי שחבל על האנרגיה, וזו מלחמה ללא סוף עם מעט ערך. אבל שתדעו שתמיד משמח אותי לדעת שמישהו נלחם על כבודי.
טוקבקים
אי אפשר להיות כל כך הרבה שנים ברשת, מבלי לפתח עור של פיל. כל פעם שסטטוס מגיע לבמה גדולה, יהיו הרבה אנשים שיכתבו עליך דברים רעים. בהתחלה נפגעים, אחר כך מתעלמים, והיום אני כבר לומד לצחוק על זה ולזרום איתם. מבקש מהם לשלוח את התלונה למייל של המערכת כדי שנשתפר: KfotzLee@gmail.com. הרבה פעמים תגובות שלי לתגובות שליליות, הופכות לסטטוס בפני עצמו. זו דרך נפלאה בעיניי להתמודד עם ביקורת לא עניינית ובכלל עם אינטראקציה פוגענית.
להוציא ספר
לא היה ברשימת החלומות שלי, אבל פעם אחת כשהגדולים שלי היו בני 4,5 – הם ביקשו סיפור לפני השינה. מאחר וכבר נשכבתי לצידם ולא היה לי כוח לקום לספרייה, אילתרתי סיפור מצחיק על תפוח ירוק שרצה להיות תפוח אדום. תוך כדי האלתור, אני קולט שאשכרה יש שם עלילה מעניינת ששווה תיעוד. כתבתי הכול למחרת ועשיתי עם זה מעט מאוד במשך שש שנים. בראיון שהיה לי הזכרתי את הסיפור, והוצאת 'דברי שיר' פנו אליי וביקשו שאוציא אותו דרכם. הלכתי על זה בכל הכוח, הוספתי משחקי מילים והוא יצא ומכר לשמחתי אלפי עותקים. עד היום, עדיין קונים אותו וזה סיפוק גדול עבורי. הספרים הקומיים, גם הם עושים חיל, ומקווה שאנחנו לקראת ספר שלישי בקרוב.
להתמסר לקומדיה לחלוטין
מחשבה שחולפת בראשי כל יום. וכל יום אני בוחר בשילוב. קונפציוס אמר "בחר משלח יד שאתה אוהב, ולא תצטרך 'לעבוד' עוד לעולם", ובדור שלי רבים רואים באמירה הזו מצפן. אבל אני חושב שיכול לקרות גם הפוך – שהתחביב שלך יהפוך לעבודה ולא תהנה יותר מהתחביב שלך. העבודה בהייטק לצד העבודה בסטנדאפ מאפשרת לי למנן. לא לקחת כל הופעה. להגיד לא. לא להיות בלחץ אם יש או אין הופעות. אני משלם על זה מחיר ויש תקופות של עומס מהשילוב הזה, אבל בסוף, האיזון הזה בריא ונוח לי ומשאיר את זה כיף.
נושא שלא תצחק עליו
הליצנות האסורה, כפי שאני למדתי וכפי שאני מבין אותה – היא כזו שגורסת שהומור הוא מעל הכול ומותר לצחוק על הכול. לא חשוב "המחיר". אני חושב שרואים את זה לא מעט בעולם הקומדיה. הגבולות שלי הם שההומור לא יבוא על חשבון מישהו (רק על עצמי) ומאחר וגם בחיי האישיים אני לא מנבל את פי ולא מדבר על נושאים שהצניעות יפה להם – הם גם לא יופיעו בסטנדאפ שלי. מעבר לזה, אם אני חושב שזה מצחיק ולא פוגעני, זה יעשה את דרכו למופע בדרך זו או אחרת.
לעבור פיגוע אבנים
אני גר בשומרון הרבה מאוד שנים, וזה כנראה עניין סטטיסטי שבשלב מסוים יזרקו עליך אבנים. נעשה לי נס ומלבד מראה שבורה וכמה שריטות, לא נגרם נזק. זה היה מסוכן מאוד, בגלל המהירות שבה הייתי וגורם הבהלה, אבל האינסטינקט שלי היה טוב ב"ה והצלחתי לייצב את ההגה ולהמשיך לנסוע בנתיב שלי. ניצלתי את המקרה הזה להעלאת המודעות לנושא, והתראיינתי למחרת בכמה תוכניות רדיו ובתוכנית הבוקר, כדי להזכיר שזה טרור מסוכן שנמשך כמעט כל הזמן.
(מקץ תשפ"ב)