הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בעת שליוויתי תיירים באתיופיה, הבנתי שיש מהם העוברים לא רק מסע גיאוגרפי, אלא גם מסע רוחני־אישי ויציאה מסוימת מ"בית הכלא התודעתי", כפי שד"ר חיים פרי מכנה זאת. שוב ושוב בלט הפער העצום שבין עוני ודלות חומרית, מצד אחד, לבין השמחה, מצד שני. חיוך רחב, צחוק שפורץ מלב. המשתתפים במסע השוו זאת לאנשי המערב: מצד אחד, שפע אדיר שנותנים לילדים, ומנגד תלונות ואי־סיפוק מתמיד. לעומתם, האוכלוסייה הדלה באתיופיה חיה בתחושת סיפוק, שמחה והודיה. ננסה לעמוד על שורש ההבדל הזה.
כאשר שואלים באתיופיה "מה שלומך?" נהוג לענות מילה אחת: "אלנה" (ALENE באמהרית, ALENA בטיגרית) "אני פה". מי שמחובר יותר למקורות נוהג לענות: "איגזיאבהר ימסגן" (Egziabher ymesgen) או "תמסגן גוייטן" (Temesgen Goytan) "אודה לא-לוהים", "ישתבח הבורא".
הבנת עומק המשמעות מאפשרת להבין את התפיסה הרוחנית־קיומית של האדם: מתי לאחוז ומתי לשחרר; מתי לפעול מתוך שיח של אשמה ומתי מתוך אחריות. זהו יסוד החיים מתוך איזון ושמחה חיים של הודיה, של עושר פנימי ושל כבוד; חיים של נאמנות כלפי שמיים.
בתיאולוגיה האתיופית, עבודת ה' איננה מבוססת על "התחברות" או "מחויבות", אלא על נאמנות הנובעת מברית ומהודיה מתמדת. מה המשמעות העמוקה של תשובה זו, וכיצד היא קשורה למקור השמחה? נבחן זאת דרך נקודת המבט של התיאולוגיה האתיופית. כדי להסביר את ההבדל בין "ברוך ה'" ל"בעזרת ה'", מביא פרופ' אבי שגיא את ההבחנה הבאה:
"'בעזרת השם' מבטא ציפייה שהא-ל יעזור באמצעות פעולה. אמונת המאמין המשתמש בביטוי זה מניחה כי הא-ל פועל בעולם, עשוי לשנות סדרי בראשית, ויש לו תפקיד מרכזי גם בתחומים הנתונים להכרעת האדם. אמונה המבוססת על 'עזרת השם' מקנה מקום מרכזי לא-ל בניהול העולם. במובן עמוק היא דוחה את הרעיון שלפיו 'עולם כמנהגו נוהג'. הקיום האנושי, החברתי והטבעי תלוי לחלוטין בא-ל.
"לעומת זאת, בביטוי "ברוך ה'" מודה המאמין לבורא עולם על היש, על העולם הטבעי והחברתי. הוא מכיר בכך ששלמות החיים אינה עומדת בכל רגע למבחן מטפיזי. הא-ל ברא עולם והפקידו בידי האדם, הנעשה שותף לבוראו. ההודיה היא הכרת המאמין בתפקיד ובאחריות שיש לו בעולם. היא גם עמדה מלאת ענווה, הרואה בעולם כמות שהוא עולם מופלא, מלא הוד והדר, גם אם יש בו צער ועצב. שני הביטויים מבטאים השקפות שונות ביחס להיסטוריה: הביטוי 'בעזרת ה" רואה בא-ל גורם פעיל בהיסטוריה ובריאליה, ואילו הביטוי "ברוך ה'" מגלה את הא-ל בעצם קיומה של ההיסטוריה והאנושיות".
יהודי אתיופיה מצליחים לחבר בין שתי התודעות "ברוך ה'" ו"בעזרת ה'". בעקבות דוד מהרט, אני נוהג להבחין בין "רמת חיים" לבין "איכות חיים". כך גם באמונה: ניתן להבחין בין "רמת האמונה", כלומר הדגשת המצווה ה"דתית", לבין "איכות האמונה" – הדגשת המצווה ה"מוסרית". בעולמו של האדם המודרני יש הבדל בין רמת חיים גבוהה – חשבון בנק מנופח, בית גדול וכדומה, לבין איכות חיים: שלווה, ביטחון עצמי ויכולת לחיות בשליטה פנימית.
התרבות הדתית של יהודי אתיופיה אינה מייחסת ערך רוחני לרמת חיים חומרית. אין לכך משמעות מוסרית או תיאולוגית. התיאולוגיה האתיופית גם אינה מתמקדת בחלומות לעתיד אלא בתקווה. החשיבה המערבית ליניארית: עבר-עתיד. החשיבה האתיופית קרובה יותר לחשיבה מקראית־כאוטית: לא נאחזת בעובדות בלבד, אלא באפשרויות.
המסורת האתיופית מקבלת את המציאות כפי שהיא, אינה מנסה לשלוט בה, ומקדמת הרפיה ותקווה. התקווה מאפשרת לקום מן הנפילה ולשאוף למה שאפשר להיות, במקום להיתקע בשאלה "איך הגענו למצב הזה?". זהו יסוד של יציבות וחוסן פנימי. בעל תודעת החלום עלול להתייאש כשחלומו נשבר. בעל תודעת התקווה ימשיך ללכת, מתוך הבנה שאין שליטה בעולם אך יש שליטה על הדרך.
השמחה אינה תלויה בחלום עתידי, אלא בהודיה על מה שיש כאן ועכשיו. העבר אולי איננו כפי שרצינו, והעתיד איננו ידוע; ההווה מכיל את הכל. העולם המודרני מבוסס על תחושת חסר, צורך להתגבר ולפתור 'בעיה'. העולם היהודי הקדום, כפי שמלמד חובות הלבבות, מבוסס על חסד: התבוננות בטוב הממלא את העולם. המרווח בין שתי התודעות דק: קו קטן בין דל"ת לר"ש, בין חסר ל־חסד.
יהודי אתיופיה הבינו שעומק החסר ועומק החסד הם שני קצוות של האינסוף: שפע חסד מול מרחק אינסופי. אהבת ה' של הכרת הטוב, ואהבת ה' של כיסופים אינסופיים – שתיהן חלק מאותה חוויה.
