ספיר שפרברבין ההורים לילדים; החיים על הקו הדק של דור הסנדוויץ', אלה שזכו לסייע להוריהם במקביל לגידול ילדים ואף סיוע עם הנכדים. קל זה לא, אבל נותן הרבה רגעים של סיפוק ונחת
"אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל־תַּעַזְבֵנִי" (תהלים ע"א, ט').
הבוקר עם הילדים, הערב אצל ההורים – וכך נראה היום יום של דור הסנדוויץ'. בתוך שגרת חיים שמתחילה בהקפצת הילדים לבית הספר, ממשיכה בעבודה, ובדרך גם כוללת טלפונים מההורים המבוגרים שמבקשים עזרה או בדיקה קטנה, יותר ויותר הורים בגילאי ארבעים עד חמישים מרגישים שהם נדרשים להיות בשני מקומות בו זמנית. הילדים צריכים יציבות ושגרה ברורה, ההורים המבוגרים צריכים ליווי צמוד יותר, והיום עצמו כבר מלא מהבוקר עד הערב. לפי פרסום של Mental Health America רבים מבני הדור הזה מתארים תחושה שהם עושים כמיטב יכולתם אך מתקשים להיות זמינים באופן מלא גם לילדיהם וגם להוריהם. הדברים מבוססים על פרסום Caregiving and the Sandwich Generation של Mental Health America משנת 2025.
הראיונות בכתבה מובאים בשמות בדויים, לבקשת המרואיינים, במטרה לשמור על פרטיותם ועל פרטיות בני משפחותיהם. הודיה, גיל ונעמה משתפים כאן את ההתמודדות שלהם.
הודיה (42) עצמאית, נשואה, אם לילדה ובהיריון מתקדם, המתגוררת במרכז הארץ ומלווה את אמה באופן קבוע, מתארת את חייה:
"אני לא מרגישה גיבורה, אני פשוט עושה מה שצריך כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומי."
הודיה מסבירה: "אני לא שואלת את עצמי אם להיות שם בשביל אמא שלי, אלא איך לעשות את זה בלי לאבד גם את המשפחה שלי בדרך". לדבריה, הטיפול באמה אינו אירוע נקודתי אלא מציאות מתמשכת. "זה התחיל כבר לפני שנים והפך לחלק מהשגרה שלנו. היא מתקשרת אליי כל יום, אני מלווה אותה לבדיקות, מנהלת את התורים ומנסה להיות זמינה כמעט תמיד."
על העומס המנטלי וההתמודדות :
"גם כשאני בבית, הראש שלי שם. אני כל הזמן בודקת אם הכול בסדר. יש רגעים שזה גוזל ממני כוחות, אבל אני משתדלת לא לתת לזה לפרק את הבית שלי." היא מודה כי ההתמודדות מחייבת התאמות: "אני מנסה לשמור על סדרי עדיפויות ברורים, לדבר עם בעלי ולחלק את הזמן בצורה הגיונית. זה לא קל, אבל אין באמת אפשרות אחרת."
הצורך לג'נגל:
"מבחינתי, המצב הזה הוא חלק ממני מאז ומתמיד. התייתמתי מאבי בגיל 7, וכבת יחידה שגרה עם אמה, היה ברור מאליו שהטיפול בה הוא חלק אינטגרלי מחיי. גם כשיצאתי לשידוכים בגיל מאוחר, הנושא היה גלוי וברור על השולחן. היה לי חשוב למצוא בן זוג שיבין ויכיל את המחויבות הזו. חיפשתי דירה בקרבתה, עם חדר נוסף עבורה, מתוך הבנה שכל עוד היא בחיים, אנחנו נישאר לידה. לשמחתי, מצאתי בן זוג שגם הוריו שלו עשויים להזדקק לעזרה בכל רגע."
איך משלבת בפועל?
" אני לא רואה את זה כצורך לנוע בין שתי משפחות נפרדות – זו אותה משפחה. אמא שלי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומהמשפחה שהקמתי. עם כל המורכבות שמביא איתו המצב הבריאותי שלה, העצבנות או החרדה, אנחנו מתנהלים סביב זה כדבר טבעי. היא אצלנו בכל שבת, ואם לא, אנחנו דואגים שתהיה בחברה. אין מצב שהיא נשארת לבד. כשמתחילה סדרת בדיקות רפואיות, התורים נכנסים ישירות ליומן שלי. זה לא 'לשלב' בין משפחות, אלא ללמוד לחיות בתוך מציאות משפחתית אחת מורחבת."
השפעה על החיים:
"כדי לאפשר את הגמישות הזו, בחרתי להיות עצמאית. אני קובעת את לוח הזמנים שלי בהתאם לבדיקות של אמא, לצד הטיפול בילדה הקטנה וההיריון. זה מאתגר מאוד, פיזית ונפשית, אבל אלו החיים. זה בהחלט משפיע על הכל, וצריך פרטנר אמיתי למסע הזה. בעלי הוא הסבלני מביננו, אני נוטה להתפוצץ מהר יותר. אני בספק אם הייתי יכולה להחזיק משרת שכירה בהיקף סביר עם כל הדרישות הללו."
על התמיכה:
" האחריות הייתה בעיקר שלי כשהייתי רווקה. כשהיא עברה ניתוח, לא זזתי ממיטתה במשך שבוע. עכשיו, כשאני נשואה, האחים שלי נכנסו לתמונה יותר, במיוחד לקראת הלידה שלי. אח אחד לקח אותה לרופא מסוים, והשני לאחר, אבל רוב הבדיקות והטיפול השוטף, כמו קניות וסידורים, עדיין עלי. אני חושבת שאנשים מבוגרים זקוקים לתשומת הלב הזו. כשהם כבר לא יכולים להיות משמעותיים ופעילים כבעבר, הם זקוקים לזמן איכות עם הילדים והנכדים."
מה עוזר להחזיק מעמד:
" במצבים אקוטיים, כמו ניתוח חירום, אתה נאחז בתקווה שרק יישארו בחיים. בשגרה, כשהם 'סתם מעצבנים', אני משתדלת לנשוך שפתיים, אם כי לא תמיד מצליחה. ואז אני נושמת עמוק ונזכרת שזו אמא, ושההתנהגות שלה נובעת מהגיל ומהמצב. באופן מפתיע, אני חבה תודה גדולה לתקופת הקורונה. הסגרים הכניסו את היחסים ביני לבין אמא שלי למסלול מיטיב. למדנו לחיות יחד באופן שמתאים לשתינו, וייתכן שרק בזכות ה'סידור' הזה בינינו, הרגשתי פנויה להתחתן ולהקים משפחה משלי."
***
גיל (43) , גרוש ואב לשתי ילדות, המטפל באב חולה ובאחותו שנפגעה בתאונה, מתאר את חווייתו:
"אני פועל בתוך רצף מתמשך של משימות ולעיתים מתקשה למצוא מקום לעצמי בתוך כל זה"
" אני בן 43, גר בצפון הארץ, גרוש ואב לשתי ילדות בגילאי בית ספר. עובד כיום בעבודה זמנית בתחום טכני. ההורים שלי גרושים, אמא חיה בחו"ל ואבא בארץ במצב בריאותי מורכב, ויש לי גם אחות שעברה תאונת דרכים לפני כמה שנים והיא מתמודדת עם נכות תפקודית. המשפחה שלי תמיד הייתה חלק משמעותי מהחיים שלי, גם כשזה יצר עומס לא פשוט."
התמודדות יומיומית:
הוא מתאר רצף יומי עמוס במיוחד. "אני מתחיל את היום עם הבנות, ממשיך לביקורים אצל אבא ואחותי, ובין לבין מנסה לעבוד. זה לא באמת נגמר, תמיד יש עוד טלפון, עוד בקשה, עוד תיאום." לדבריו, ההשלכות ניכרות בכל תחום. "הזוגיות נפגעה, העבודה פחות יציבה, והתחושה היא שאתה כל הזמן במרדף."
מתי הבנת שצריך לג'נגל:?
זה לא היה רגע אחד ברור אלא תהליך שהלך והעמיק. בהתחלה זו הייתה עזרה נקודתית, ליווי לבדיקות וסידורים רפואיים, ובהמשך זה הפך למעורבות יומיומית כמעט. "כשהמצב של אבא שלי החמיר והאחות שלי נזקקה לליווי קבוע יותר, הבנתי שאני כבר לא מתפקד רק כבן ואח, אלא כמטפל בפועל. בשלב הזה היה ברור לי שזו מציאות שאני נדרש ללמוד לחיות איתה לאורך זמן."
איך משלב בפועל?
" זה שילוב שדורש הרבה אלתור וגמישות. אני מנסה לבנות לוחות זמנים ושגרה, אבל בפועל תמיד יש הפתעות, מצבים רפואיים דחופים או צורך מיידי להגיע. יש ימים שבהם אני נוסע כמה פעמים בין הבית שלי לבית של אבא שלי, ומנסה במקביל לשמור על נוכחות עם הילדים שלי. לא פעם אני מוצא את עצמי מבטל תוכניות או משנה סדרי עדיפויות. התחושה היא של הליכה מתמדת על חבל דק."
השפעה על החיים:
" המצב הזה היה גורם משמעותי בשחיקה של הזוגיות שלי והוביל בסופו של דבר לגירושין. בת הזוג שלי הרגישה שאין לה מספיק מקום, שאני לא באמת נוכח, ושהמשפחה שלי תמיד קודמת לכל. גם הילדים הרגישו לפעמים שאני פחות פנוי אליהם, וזה כאב לי מאוד. מבחינה כלכלית, זה השפיע באופן ישיר. במקום העבודה הקודם שלי נאלצתי להיעדר לעיתים קרובות בעקבות הטיפול באבא שלי, ובשלב מסוים זה הוביל לפיטורים. "
על התמיכה
" האמת היא שהמעגל התומך שלי מצומצם מאוד. יש חברים בודדים שמקשיבים ומבינים, אבל רוב האחריות מונחת עליי בלבד. אמא שלי רחוקה ולא מעורבת ביום־יום, ולכן אין לי גב משפחתי משמעותי. לא פעם התחושה היא שאני מתמודד לבד עם מערכת שלמה."
מה עוזר להחזיק מעמד:
" יש בי תחושת מחויבות עמוקה שלא מאפשרת לי לוותר. הידיעה שאבא שלי ואחותי זקוקים לי מחזיקה אותי גם ברגעים של עייפות גדולה. הילדים שלי הם מקור כוח משמעותי עבורי ומזכירים לי למה חשוב לי להמשיך. ובין כל זה, הבישול הפך להיות התרפיה שמאפשרת לי לפרוק, להתרכז ברגע ולהרגיש שיש לי שליטה על משהו בתוך הכאוס."
נעמה (50) מורה, אמא לשלוש בנות שאחת מהן עם תסמונת דאון. בזמנו פונתה מביתה שבעוטף עזה. עתה בעלה במילואים.
נעמה מתארת שגרה עמוסה הכוללת טיפול בבנות, ליווי הורים, עבודה והתקשרות שוטפת מול מערכות רווחה ובריאות. "יש ימים שאני פועלת כמעט על אוטומט, רק כדי להספיק את כל מה שצריך." לדבריה, האתגר המרכזי הוא השחיקה. "העומס לא נגמר, ואת צריכה כל הזמן למצוא דרכים לשמור על עצמך כדי לא לקרוס".
מתי הבנת שצריך לג'נגל?
sandy millar
"זה לא קרה ברגע אחד אלא בהדרגה. עם השנים ההורים הפכו תלויים יותר ויותר, ובמקביל הצרכים של הבת שלי עם תסמונת דאון דורשים ליווי וטיפולים קבועים. כשהבעל שלי גויס למילואים והפינוי מהבית נוספו לכל זה, הבנתי שאני מתנהלת בתוך עומס מתמשך ולא בתוך שלב זמני. שם כבר היה ברור לי שמדובר במציאות מורכבת שדורשת ממני ניהול מתמיד של כל החזיתות יחד."
איך משלבת בפועל?
"היומיום שלי הוא רצף של תמרונים. בין הבנות, עבודה, המסגרות, טיפולים, ביקורים יומיומיים ביחידת הדיור של ההורים וסידורים רפואיים, אני מנסה להחזיק שגרה מינימלית. העובדה שאנחנו עדיין מפונים מהבית הופכת כל דבר לפשוט לכאורה למסורבל יותר. התחושה היא שאני כל הזמן בתנועה, גם פיזית וגם רגשית, ומנסה לשמור על איזון בתוך מציאות לא יציבה."
השפעה על החיים:
"המציאות הזו משפיעה על כל תחום בחיים שלי. אני נאלצת לקחת הרבה ימי מחלה כדי לטפל בהורים שלי, והימים האלו יורדים ישירות מהמשכורת שלי ומשפיעים על היציבות הכלכלית שלנו. גם כשהבעל שלי מגיע לעיתים רחוקות מהמילואים לאפטר קצר, לא תמיד יש לי אפשרות להיות איתו באמת, כי אני נדרשת להמשיך לטפל בהורים, מה שיוצר לא פעם כעסים ותחושת החמצה משני הצדדים. במקביל, הבת עם תסמונת דאון נמצאת בטיפולים שוטפים שמצריכים ליווי קבוע וזמינות גבוהה, וגם שתי הבנות הנוספות נמצאות בטיפול פסיכולוגי בעקבות המלחמה וההשלכות שלה. כולן חוות חוסר יציבות רגשי ואני משתדלת להיות שם עבורן גם כשאני בעצמי מותשת."
על התמיכה
"להורים שלי יש עוזרת זרה נהדרת שמסייעת בטיפול היומיומי ומקלה מעט מהעומס הפיזי. בנוסף, הבן של אחותי הגדולה, שהשתחרר לפני כמה חודשים מהצבא, מגיע לעזור ככל שהוא יכול בעיקר בכל מה שקשור להסעות. יש גם חברים מהעבודה ומהקהילה שמציעים אוזן קשבת וסיוע נקודתי, אבל בפועל רוב האחריות עדיין נשארת אצלי."
מה עוזר להחזיק מעמד?
" הבנות שלי הן מקור הכוח המרכזי שלי, והידיעה שהן זקוקות לי נותנת לי סיבה לא לוותר. לצד זה, חוג הציור שאני מעבירה לנשות מילואים הפך לעוגן משמעותי עבורי. המפגש עם נשים שנמצאות במציאות דומה, דרך היצירה והשיח שנוצר שם, מאפשר לי רגע של נשימה, שקט וחיבור לעצמי בתוך כל העומס הזה."
מי באמת מחזיק את המערכת?
"בסוף האחריות נשארת עלינו, גם כשאומרים שאנחנו לא לבד."
**
"להגיד אנחנו איתך זה חשוב, אבל מה שחסר באמת זו יד שעוזרת ביום יום," מתארים המרואיינים. לדבריהם, התמיכה קיימת ברמה המילולית והרגשית, אך לא תמיד באה לידי ביטוי בעזרה קבועה וברורה. הודיה מספרת כי אמנם קיימת מעורבות מצד בני משפחה נוספים, אך בפועל היא זו שמנהלת את עיקר ההתנהלות וההחלטות. גיל מתאר חברים קרובים המבינים את מצבו, אך מדגיש שאין מי שיכול להחליף אותו בשטח עצמו. נעמה נעזרת בגורמים חיצוניים אך מדגישה שהאחריות הכוללת והיומיומית עדיין מונחת בעיקר עליה.
מה נותן כוח בתוך השגרה? אצל גיל מדובר בעיקר בקשר עם בנותיו ובתחושת המחויבות ההורית. נעמה מדברת על כוח שנבנה מתוך ההתמדה והשגרה עצמה. ההבנה שהיא פועלת כמיטב יכולתה מסייעת לה לשמור על איזון יחסי גם בימים עמוסים במיוחד. והודיה מתארת את המחויבות והאכפתיות כמה שמסייע לה להמשיך לפעול למען כולם.
המסע המורכב בין דור לדור
דור הסנדוויץ' זהו מונח שמתאר מציאות יומיומית של אנשים שממשיכים לתפקד גם כשהעומס מורגש. הם אינם מחפשים תשומת לב מיוחדת אלא הבנה פשוטה לצרכים שלהם והכרה במורכבות שבה הם פועלים. גיל מדגיש את החשיבות בכך שיראו אותו כאדם ולא רק כמי שמבצע משימות. נעמה מציינת כי עצם ההבנה שגם לה מותר להתעייף כבר מקלה עליה. הודיה מדברת על הרצון לשמור על מרחב אישי גם בתוך כל המחויבויות. הסיפורים שלהם משקפים מציאות שקיימת אצל רבים, גם אם לא תמיד מדברים עליה.
