דבר נוסף לומדים מבצלאל: ש"אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר: 'ויאמר משה: ראו קרא ה' בשם בצלאל'. וכך דרשו חז"ל: "אמר לו הקב"ה למשה: משה הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבש"ע אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?! אמר לו: אעפ"כ לך אמור להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הגון, לפנינו לא כל שכן?!" [ברכות נא א]. על הדו-שיח הזה יש לשאול: אחרי שיש הסכמה של הקב"ה, מדוע צריך גם את הסכמתו של משה רבנו, וכשיש הסכמה של שניהם מדוע צריך גם את הסכמתם של ישראל? מסביר הראי"ה [עין איה שם]: שצריך שיהיו לפרנס שלושה כישורים: התכונה החשובה ביותר של הפרנס הן המעלות הפנימיות שלו כמו טהרת הלב, קדושת הנפש והמידות הפנימיות שלה, תכונות אופי וכדומה, ומעלה זו אינה גלויה אלא לה' לבדו שהוא חוקר כליות ולב. אבל מעלה זו בלבד אינה מספקת. המנהיג צריך שיהיו לו גם כישורים מעשיים להנהיג את הציבור, שאת המעלה הזו יוכל להכיר איש חכם כמשה רבנו. ובנוסף לשני אלו צריך המנהיג להיות גם מקובל על הציבור, שידע להנהיגו בדברים ודרכים המקובלים על ההמון. ועל החלק הזה צריך להימלך בציבור אם המנהיג אכן מקובל עליו.
לפי דברי הראי"ה מעלות הפרנס בכללן הן שלוש: האחת היא הקדושה הפנימית וזך הנפש, תכונות שהן גלויות רק בפני בוחן כליות ולב. השנייה היא החכמה היתירה שראוי שיעוטר בה פרנס הדור כדי שיוכל לנהל בתבונה את צאן מרעיתו. מעלה זו אינה גלויה לכל אדם אלא רק ליחידי סגולה, החכמים הגדולים. והמעלה השלישית הם הכישרונות ההמוניות החיצוניות שהם ניכרים לכל אדם. שלושת המעלות הללו צריכות להיות מסודרות בהדרגה: העדיפות הראשונית היא השלמות האלקית, צדקת הפרנס וחסידותו האמיתית, שניה לה היא מעלת החכמה המעשית היתירה של הפרנס, והשלישית, בתחתית הסולם, היא המעלה ההמונית החיצונית. וכאשר בסדר הזה יערכו את המעלות אז תצליח הפרנסות להנהיג את הציבור בדרכי הטוב וההצלחה בחיים. אבל אם יתהפכו הסדרים, והמעלות החיצוניות (הכריזמה) תהיינה העיקר ואחריה מעלות החכמה ורק לבסוף המעלות הפנימיות של הקדושה והחסידות, כי אז תסלף הפרנסות את דרכיה.
על פי זה אפשר להבין. כששאל הקב"ה את משה: "הגון עליך בצלאל"? היתה כוונתו מה דעתו של משה למעלת החכמה שהיא גלויה למשה וכיוצא בו, ועל כך משיב משה: אם לפניך, מצד המעלות הפנימיות הגלויות רק לריבון העולמים, הגון בצלאל, שהיא המעלה העיקרית, כל שכן שהוא הגון מצד המעלה המשנית של החכמה. ואז אומר ריבונו של עולם למשה שיציג גם בפני ישראל את השאלה: אם בצלאל הגון לפניהם מצד השלמות ההמונית? ועל כך השיבו ישראל כהלכה: תחילה על המעלות הגלויות רק לקב"ה, ואח"כ המעלות הגלויות למשה, אם בשני אלו בצלאל הגון, על אחת כמה וכמה שהוא הגון מצד המעלות ההמוניות שהן טפלות להן. ומסיים שם הרב, שאגב זה אנו לומדים: "שראוי להימצא [בפרנס] ג"כ המעלות הנמוכות עם מציאות [המעלות] הגבוהות מהן".
וכך כותב הרמב"ם [הל' סנהדרין פ"ב ה"ו]: על הצורך שתהיינה במנהיג ציבור גם מעלות חיצוניות המרשימות את ההמון: "כשם שבית דין מנוקים בצדק כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי הגוף, וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה, בעל מראה".
הר"ן בדרשותיו (הדרוש החמישי) הקשה על דברי הגמרא [שבת צב א]: "אין השכינה שורה אלא על גיבור ועשיר ובעל קומה", שהרי אין בבעל קומה מידה טובה ולא מעלה שכלית, ואם כך מדוע יצטרך הנביא להיות עשיר ובעל קומה? כי בגיבור נוכל לפרש שצריך להיות אמיץ לבו בגיבורים כשיוכיח עם רב? ותשובתו: של הר"ן היא כי נביא המנבא להמון צריך שישלימו לו לא רק המעלות השכליות אלא גם המעלות ההמוניות כמו "בעל קומה" להיותו יותר נראה אל ההמון בעניין ההידור, שיהיו דבריו נשמעים יותר.
(כי תשא תשפ"ב)