מה מיוחד בקדושת השבת?

"ויאמר ד' אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ד' מקדשכם: ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא  מקרב עמיה: ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לד' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת: שמרו בני ישראל  את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים" (שמות לא יב-יח)

תחילת פרשת כי תשא חוזרת על שלושת התרומות שהיו במשכן, שנכתב כאן ג' פעמים תרומת ד', אחת תרומת אדנים, שהיתה במחצית השקל, שניה אף היא במניין ע"י מחצית השקל לקנות מהן קורבנות ציבור לכפר על נפשותיכם, והשלישית היא תרומת המשכן איש איש מה שנדבו לבו. אחר כך באות ההוראות של עשיית הכיור וכנו לרחצה, ההוראות לעשיית שמן המשחה וההוראות לעשיית הקטורת. בכך נגמרו כל ההוראות שתחילתן בפרשת תרומה לבניית המשכן. אז נאמר למשה על קריאת בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ושל אהליאב בן אחיסמך למטה דן שיהיו בראש צוות החכמי לב לעשיית המשכן וכל כליו שהפרשה מפרטת. ובסיום, מופיעה המצווה של שמירת השבת, שהבאנו למעלה, ובסופה נתינת לוחות העדות, לוחות הברית כתובים באצבע אלקים.

החוקים החלים על בית המקדש – וזה כולל גם את המשכן – שונים מאלו החלים חוצה לו, שהרי היו מקריבים קורבנות בשבת ועושים כל מיני מלאכות שהן אסורות "בכל מושבותיכם" וחומרת האיסור של חילול שבת מודגשת כאן ע"י הזכרת עונשו, בכרת אם לא היתה התראה ובמיתה כשהיו עדים והתראה.

היה מקום לחשוב שהיות ומדובר בבניית בית המקדש אשר לא שייכות בו הלכות שבת, גם בנייתו תהיה דוחה שבת. לכן בא הציווי ב"אך את שבתותי תשמורו". המילה "אך" פירושה "אף על פי", היינו למרות הזריזות שבמלאכת הקודש, יש צורך להפסיק אותה לשמירת השבת. ט"ל אבות המלאכה האסורות בשבת נלמדות דוקא מהמלאכות הדרושות לבניית המשכן.  הווה אומר, שיש כאן הנגדה בין קודש לחול מבחינת המטרה והאמצעים. השבת היא "אות ביני וביניכם לדורותיכם" לכך "כי אני ד' מקדשכם". לכן, "ששת ימים יעשה מלאכה", שהם ששת ימי המעשה, "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ" הכוללים כל צבאם, "וביום השביעי שבת וינפש".

ראוי לשים לב לכך שבעוד שכל העניינים שבתחילת הפרשה מובאים בפתיח הרגיל "וידבר ד' אל משה לאמר: כי תשא וגו'", "ועשית כיור נחושת וגו'", "ואתה קח לך בשמים ראש וגו'", "ראה קראתי בשם בצלאל וגו'", יש בפתיח של שמירת שבת שינוי לשון: "ויאמר ד' אל משה לאמר". (גם לגבי הקטורת כתוב "ויאמר ד' אל משה" אבל שם לא כתוב "לאמר" היינו שהיתה זו אמירה למשה עצמו ואין כאן מקום להרחיב). ידוע קביעת חז"ל שדיבור הוא לשון קשה, מידת הדין, בעוד כי אמירה היא לשון רפה, מידת הרחמים. אם כן, מצות שמירת השבת החמורה כל כך כאמור, באה מאת ד' במידת הרחמים. היא לא באה כדי להכביד עלינו אלא להיפך. לא רק בגלל שהיא מאפשרת לנו – ואף מכריחה אותנו – להתנתק מהבהלה של ימי החול כדי לחיות משך יום אחד בשבוע כמו בני מלכים ולא כעבדים. אלא שאם מטרת חיינו היא להגיע למדרגה של "קדושים תהיו" הרי שבראותינו את המציאות של האדם והחברה כמות שהם בעולמנו, יש מקום לפקפק באפשרות להצליח במשימה. השבת, בהיותה אות כי "אני ד' מקדשכם", הנה מעידה על כך שלמרות ההוה אמינא השלילית, הדבר אפשרי וגם בהישג יד. יום אחד בשבוע, אנו חיים במדרגת הקדושה הנתנת לנו במתנה (וזהו "וינפש" שנתנת לנו נשמה יתירה השייכת לעולם המתוקן) כדי שנוכל לטעום את טעמה. על המתנה הזאת, עלינו לשמור בקפדנות כדי לא לקלקל אותה. עלינו לדעת כי ניתן לנו הזמן, במשך ימי המעשה, לעשות את המלאכה, שהיא מלאכת המשכן, היינו להפוך את העולם למשכן שכינתו ית', בבחינת "בכל דרכיך דעהו" ועד שנצליח דרכינו, משמשים המשכן ובית המקדש כמין "מעבדה" שבה הדבר כביכול כבר הושלם. קדושת המשכן והמקדש  מגינה על ימי החול ומכפרת בעדם, וביום השבת, שהוא מעין עולם הבא, מתקדשים אנו בקדושתו, וההווה מתקדש בקדושת העתיד. לכן ניתנות הלוחות במתנה כי הן שייכות – כמונו – לעולם העליון, לעולם שכולו טוב, ולכן כתובות הדברות בלשון עתידי, ובעולמנו הזה העתיד המחייב ההוא נשמע כצווי המבטא את הדרישה והשאיפה להתעלות ולהתרוממות למקומנו המוכן לנו.

(כי תשא תשפ"א)