ירושלים של מעלה וירושלים של מטה

אגדה קדומה מספרת (תענית כט, א): "משחרב הבית בראשונה נתקבצו כתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקבלתן מהם".

יחד עם מפתחות ההיכל שפרחו לשמים נסתלקה מהארץ גם עצמאות ישראל, ישראל גלה מארצו ורעיון הגאולה נגנז במרומים עד תהיה פקידה וישראל יחדש ימיו כקדם. כך היה במקדש ראשון למשך שבעים שנה, וכך נשנה הדבר בחורבנו של הבית השני לגלות ממושכת של מאות שנים.

לפני קרוב למאה שנה, עת החל העם היהודי לשוב לארצו, התחבט העם היהודי בשאלה איך תסתיים הגלות ואיך תחל הגאולה. כבר אז הרב אליהו גוטמאכר כתב שהיו רבים שטעו לחשוב שהיהודים בגלות יישבו בחברת השעשועים בביתם כל אחד כפי דרכו, "ופתאום ייפתחו שערי רחמים וייעשו מופתים בשמים ובארץ", ובנסים ונפלאות תתגלה "גאולת ישראל".

כנגד המחשבה הזו כתב הרב קלישר בספרו "דרישת ציון" (מאמר א): "גאולת ישראל אשר אנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים לתקוע בשופר גדול על נידחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה להם חומת אש ומקדש א־ל ממרומים ירד כאשר הבטיח על ידי עבדיו הנביאים. לא כן הקורא המשכיל. ודאי ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים ולא ייפול ח"ו מדבריהם דבר ארצה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד, אלא מעט מעט תבוא גאולת ישראל".

דומה שמאז הכריעה ההשגחה העליונה בוויכוח זה וניהלה את גאולתם של ישראל בדרך הטבע, לא בחיפזון אלא בהדרגה, ויותר מכך – לא מן הקודש אל החול, מן האיכות אל הכמות, אלא ההפך – מן החול אל הקודש, ומן הכמות אל האיכות.

על המהלך הזה של הגאולה כתב גם הראי"ה בספרו "אורות התשובה" (יב, יב), שם הוא מתאר את רעיון הגאולה שבהתגשמותה ירדה מגדולתה וטהרתה, וסיבת הירידה היא "מפני שבהתגשמותה בחיים טיפלו בה אנשים שאינם הגונים והחשיכו את יפעתה". אבל מוסיף שם הראי"ה: "הירידה הזאת איננה ירידת עולם, כי אי אפשר שהטוב הרוחני המחשבי ייהפך לרע, כי אם ירידת שעה". והירידה הזמנית היא גם כן לצורך עליה, כי אל רעיון הגאולה במובנו העליון בימים ההם רק מעטים היו יכולים להתחבר, ועכשיו שהורידוהו לקרקע הוא מקבץ סביבו אנשים רבים שגם אם הם קטנים באיכות, הרי הגודל הכמותי כשהוא מצטרף לאיכות – הוא מעטר אותה. אבל לעת עתה התהליך של גאולת ישראל מושלך ארצה, פריצים מבני עמנו בהגשמתם מחללים את קדושתה, אבל לעתיד לבא, בשלב מאוחר יותר – מבשר לנו הראי"ה – יתעוררו עדיני לב והם יפיחו רוח חיים בתנועת התחיה היהודית להשיבה אל פסגתה המקורית.

מאז עברה התחיה היהודית כברת דרך ארוכה. אנו מצויים כיום בקו התפר שבין התחיה הגשמית לתחיה הרוחנית, מצב המזכיר לנו את נבואת "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל, המתאר את העם היהודי כאוסף של עצמות יבשות המתקבץ לגוף אחד (לז, ח): "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּידִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". אף אנו אודים עשנים, שארית הפליטה שהתקבצה ארצה מארבע כנפות הארץ, ובחלקים רבים של המתקבצים בימינו לארץ נתקיים הכתוב: "וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". אבל אנו מאמינים שגם אצלנו, כמו אצל העצמות היבשות שבנבואת יחזקאל, יתקיים לבסוף הכתוב (שם, יד): "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'". כי כך היא גאולתם של ישראל, תחילה גאולת הגוף ורק אחר כך תבוא גאולת הרוח.

רמז לסדר הזה של גאולת הרוח אחר גאולת הגוף אנו יכולים למצוא בשתי המתנות שזכינו בדורנו בחודש אייר מידי ההשגחה העליונה – תחילה יום העצמאות, הבסיס לעצמאות הארצית המאפשרת לנו לקיים את מצוות ישוב הארץ כמו שניסח זאת הרמב"ן (השמטות לספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ד): "לא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", ואחריו זכינו ליום ירושלים, שחרור עיר הקודש והמקדש שחוברה לה ביום הזה יחדיו. וגם בגאולת ירושלים הקדים החומר לרוח, כמו שאמרו בגמרא (תענית ה, א): "אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". וירושלים של מטה היא זו שתיאר לנו הנביא זכריה (ח ד־ה): "כּה אָמַר ה' צְ־בָאוֹת עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב יָמִים, וּרְחוֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ". וברוך ה' שחלק זה של הנבואה קם ויהי, ועל כך אנו שמחים ביום ירושלים.

(בחוקותי תשפ"ב)