אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת חוקת מתארת את פרשת מי מריבה. זו נפתחת בתלונת בני ישראל על חוסר במים. אלא שהפעם, בניגוד לתלונות של בני ישראל שמלינים במדבר, לא רק העם נענש אלא גם משה נענש. משה נענש בעקבות חטא אשר הוכתר בשם 'חטא מי מריבה'. המקרא אינו מרחיב במהות חטאו של משה, מה שהזמין את פרשני המקרא, כל אחד בדרכו שלו, להבין מה היה חטאו של משה, שכן מדובר במקור ראשוני למנהיג שחטא, ולא סתם מנהיג אלא ולפי חז"ל מעמדו של משה היה כמעמד של 'מלך'. מכאן נובעת השאלה מה היה כה חמור בחטא של משה שהצדיק עונש כה חמור שעה שנגזר עליו שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל.
מבקש אני לצעוד צעד אחד אחורה, ועוד לפני בירור חטאו של משה לעסוק בשאלה יסודית יותר, שעניינה האם ניתן להעניש מנהיג שחטא? האם ראשי העם נושאים בעונש כאחרון האזרחים או שמא דין מיוחד להם? ואם תרצו, האם מנהיג ציבור נהנה מחסינות משפטית מהעמדה לדין נוכח מעמדו הציבורי?
מעיון בפרקי המקרא אנו מוצאים לא פעם מנהיגים או מלכים ושופטים שחוטאים. בגין חטאים אלו המנהיגים אינם זוכים לעדנה או להנחה מצד המחבר המקראי, נהפוך הוא: חרף מעמדם הרם ושלטונם מעשיהם נחשפים לקורא, הם נענשים וקלונם נחשף יהיה מעמדו של המנהיג אשר יהא.
אלא, שבמקרא המשפט והעונש הם בידי שמים, כך במקרה שלפנינו וכך בכל המקרים: מי שפורע את הדין מהמנהיגים הוא הא-ל בכבודו ובעצמו. הוא השופט את המנהיג והוא המעניש. יוצא אם כן, שהשאלה עדיין עומדת במקומה האם מנהיג יכול להיות מואשם בדין לפני שופטים בשר ודם – כדי להשיב עליה נפנה למשנה במסכת סנהדרין הקובעת: "המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו".
קביעה זו מבקשת לנתק בין המלך לבין מערכת המשפט. הניתוק הנלמד הוא כפול: מחד אין המלך כשר לשמש ולהיות שופט כל עוד הוא מלך, ומאידך מעניקה המשנה למלך חסינות מפני העמדה לדין, שכן מלך אין דנים אותו.
סייג להלכה זו מוצאים בדבריו של האמורא רב יוסף, אשר מבחין בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. מאחר שיצרנו הבחנה זו קובע רב יוסף שההלכה שמלך אינו דן ואין דנים אותו נכונה רק למלכי בית ישראל אבל לא למלכי יהודה, שאלו דנים אחרים ונידונים על מעשיהם. בהמשך מסביר ריש לקיש קביעה זו באמצעות הכלל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". אלא, שלצד העיקרון שמלך אינו יכול להיות נאשם קובעת התוספתא: "ואין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד".
לכאורה קיימת סתירה בין דברי המשנה אשר קובעת מלך לא דן ולא דנים אותו לבין התוספתא שקובעת שמלך נידון בפני הרכב של סנהדרין. בניסיון להבין דואליות זו ניתן למצוא שתי תפיסות. הראשונה מבקשת לזהות התפתחות נורמטיבית כאשר מדובר ברבדי חקיקה שונים משתי תקופות שונות. הסבר אחר לסתירה זו הוא שענין לנו בשתי תפיסות ביחס למלך: האחת מבקשת לראות בו אזרח לכל דבר ועניין ומכאן גם שמלך דן ונידון, ואילו האחרת מבקשת להתמודד עם המציאות, שככל הנראה לא אפשרה העמדת מלך לדין.
נוכח מגמות סותרות אלו עולה השאלה מה יהא בימינו: הניתן להעמיד מנהיג למשפט פלילי? על כך מצינו בדבריו של הרב עוזיאל זצ"ל: "חלילה לנו לשוב אל תקופת הורדוס, שעליה אמרו "מלך לא דן ולא דנים אותו", אלא אנו צריכים לנהוג במדינתנו כדין מלכי בית דוד, שדן ודנים אותו, וכל שכן לכל ציר שדן ודנים אותו מעיד ומעידין נגדו בבית משפט."
ברוח דברים אלו הביע הרב זולדן עמדה ולפיה: "בתקופתנו יש בהחלט מקום להעדיף את השיקולים שהטו את הכף לטובת אפשרות העמדתם של מלכי בית דוד לדין. הכוח שבידי שליטים ונבחרי ציבור למיניהם לנער מעליהם כל סמכות של בית משפט ובית דין…הרי הוא מוגבל ביותר.
לא ביקשנו למצות את הדיון, ולא באנו כאן אלא כדי להדגיש ולהציג את האופן שיש להתייחס לשאלה זו מורכבת זו, יותר מכל הגישות השונות שמובאות בחז"ל צריכות לשקף את המתח התמידי שיש להניח כאשר אנו מבקשים להכריע בשאלה מה נכון יותר- תמונה של מנהיג ציבור היושב על ספסל הנאשמים, מציאות שחברתית קשה לראות, מנגד מנהיגי הציבור אינם משוחררים מאחריות למעשיהם, ועליהם לתת את הדין גם אם לא בפני בשר ודם יהיה זה הא-ל, כמו במקרה של משה, שייפרע מהם. עם זאת, במציאות של ימינו, ואולי משקלקלו המנהיגים, אין מנוס מלהעמידם לדין ולתבוע מהם לציית לחוק ככל האדם. אלא שכאן תתעורר השאלה האם כל מעשה מצדיק העמדה לדין של נבחר ציבור, האם כל חטא קטן כגדול נכון לבררו משפטית, או בכלל האם ניתן לנסות ניסויים משפטיים על נבחר ציבור, כדי לגבש כלל נורמטיבי שעד כה לא היה קיים.
