הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מספרים על אחד מהאינטלקטואלים של ירושלים, שהיה הולך מדי שנה לקריאת מגילה בפורים, יושב בספסלים האחוריים של בית הכנסת, וכשהיו מגיעים לפרקים האחרונים באסתר, שם מסופר על ההרג שעשה העם היהודי בשונאיו, היה זועף וקוצף ואומר לשכנו שזו בושה שאנו חוגגים עד היום את ההרג הזה. פעם אחת נמאס לאותו שכן לשמוע (שוב) את הרטינות הקבועות של אותו אינטלקטואל ושאל אותו: אם אתה כל כך מזועזע מההרג הזה ומהחגיגות שלנו כאן בבית הכנסת, מדוע אתה מגיע כל שנה לקריאת המגילה? ענה לו אותו אינטלקטואל: אם אני לא אגיע, כיצד אני אכעס?
מסתבר שיש כאלה שזו עבודת ה' שלהם: עבודה בכעס. כשהם כועסים הם מרגישים שהם מביאים לידי ביטוי את הערכים ואת האמונות שלהם בצורה הטובה ביותר. הכעס עוזר להם להרגיש טוב עם עצמם, לטהר את מצפונם. והכי חשוב: הכעס הופך אותם ממש לקהילה. הכועסים מוצאים שפה משותפת עם אנשים שונים מהם בזכות הכעס המשותף שלהם. הם מצדיקים אחד את השני, מעצימים איש את רעהו והופכים בכך ממש לקהילה של אנשי הכעס.
בשיח הציבורי היום ניתן לזהות את אותן קהילות של כעס. מימין ומשמאל, בפוליטיקה ובתקשורת, וגם בעולם הרבני, ישנם אנשים שבזה הם עוסקים כל העת – בלכעוס על מגזרים ויחידים. זה התוכן שהם בעיקר מוכרים. הם מבטאים כל העת חוסר נחת ממה שקורה, מבקרים התנהלות ונלחמים במי שלדעתם מסכן אותנו, והכל בטון כועס, שמצליח להדביק הרבה תומכים וגם לעורר הרבה מתנגדים – שמגיבים בכעס נגדי. וכך קיבלנו את תרבות הכעס, שכל כך רווחת היום.
אך כעס הוא מידה מגונה. הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ג) קובע שהכעס "מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר". הכעס מרעיל את הנפש. מרחיק את האדם משליטה עצמית. לכן אמרו חכמים שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. "בעלי כעס אין חייהם חיים", פוסק הרמב"ם.
האם זה אומר שאין מקום לכעוס? הרמב"ם קובע שלפעמים צריך להשתמש בכעס, אבל רק בכאילו. אם הילד שלי עושה מעשה לא ראוי, אני כהורה צריך להראות לו שאני כועס כדי שלא יעשה זאת שוב. אם הוא מתחצף, עלי לכעוס עליו כדי לחנכו. אבל זו צריכה להיות הצגה. הלב אמור להיות נקי. ואולי גם זה סוד שפוליטיקאים למדו, כשלא פעם, לאחר כיבוי המצלמות, הטונים יורדים, ואם רק לפני רגע צרחו אחד על השני, כעת הם יושבים וצוחקים יחד. אצלם הכעס הוא לא פעם רק הצגה. הבעיה היא, שאנו, קהל הצרכנים, לא מבין זאת, ואת הכעס המוחצן שלהם אנו לוקחים פנימה אל תוך הלב.
אם הרמב"ם היה מרשה לי, הייתי מוסיף עוד סיבה מדוע הכעס פסול. הכעס לכאורה יוצר בנו זהות ומגבש בנו עמדה. כשאנו כועסים על אחרים אנחנו מרגישים יותר את 'עצמנו'. אבל זהו רק לכאורה. שכן, בפרפרזה על החירות השלילית והחירות החיובית של ישעיהו ברלין, אפשר לומר שהכעס בונה בנו זהות שלילית. הוא אומר מדוע האחר לא טוב. הוא לא אומר שום דבר על מה אנחנו צריכים להיות או לעשות.
אידיאולוגיות שנבנות על בסיס הכעס מאד מושכות, אבל למעשה הן לא אומרות דבר. מפלגות שצוברות כוח על בסיס כעס, מלהיטות את הרגש אך נעדרות תוכן. לכעס, כמו לשקר, אין רגליים. הוא מרגש אך בה בעת מרוקן את הנפש. באופן פרדוקסלי, הוא גורם לנו להיות תלויים באותו אחד שאנו כועסים עליו. שכן מה יקרה ביום שבו אותו זה שאנו כועסים עליו ישתנה ואנו נפסיק לכעוס? פתאום נמצא את עצמנו חסרי כל משמעות. זו הסיבה מדוע מפלגת ש"ס כה זקוקה לקיפוח העדתי שבו כביכול היא נלחמת. זו הסיבה מדוע מפלגת שינוי בראשות טומי לפיד עלתה בסערה אך לאחר שתי כנסות נעלמה כלעומת שבאה. מי שהאידיאולוגיה שלו היא שלילת האחר, אין לו קיום נצחי. הכעס לא בונה דבר אלא מרוקן.
כאמור, יש אנשים בפוליטיקה, בתקשורת, ואם יורשה לי: גם בבית הכנסת, שעבודת ה' שלהם היא עבודת הכעס. אבל האם באלה נתלה את ביטחוננו? שלא יובן לא נכון: צריך לבקר כשצריך. ואת אויבינו ודאי שיש לשנוא. אבל אי אפשר לבנות זהות רק על בסיס שלילת האחר. לחילוניות אין עתיד אם היא רק תגדיר עצמה כ"לא-דתית". לציונות הדתית אין קיום אם היא רק תתעסק בלשלול את החרדים. וגם לחרדים אין קיום אם כל האידיאולוגיה שלהם תהיה לומר 'לא' למודרנה. חירות כרוכה בעצמאות. ועצמאות דורשת להיפרד מן הכעס.
