כנפי רוח

מה המכנה המשותף בין חסיד גור שעולה חזן ושר במנגינת לחן של נעמי שמר לבין "יהודיה חילונית" כלשונה, שמאחדים את כולם? התשובה יכולה להביא לרוח חדשה בעם ישראל

לפעמים, נסיעה קצרה, שבת אחת, יכולה להטעין אותך ברוח שתיקח אותך רחוק. בשבת האחרונה התארחתי במלון קרלטון בנהריה, לשבת תוכן שהייתה שילוב מרתק של חזנות, שירה וסיפור חיים מעורר השראה של איריס חיים, אמו של יותם זכרונו לברכה, החטוף שנהרג בטעות מאש צה"ל. השבת הזאת הייתה חוויה עשירה והיא התנקזה עבורי לשלושה רגעים מרכזיים שחיברו הכל יחד.

בליל שבת, אחרי ארוחת ליל שבת מפנקת וטעימה כיד המלך. התקיים עונג שבת כזה שהיה מחזק מאוד. לאחר שהקהל שר בהובלתו של דורון שלם את השיר "כנפי רוח" של הרב קוק, סיפר אבי רט סיפור שפשוט הותיר את כולם פעורי פה. הוא סיפר שביום חמישי קודם לכן פגש את אחד מהטייסים שהשתתף בתקיפה באיראן. הוא שאל אותו על מה חשב במהלך הטיסה הארוכה. התשובה הייתה עוצמתית: "בשעתיים וחצי הראשונות לכיוון איראן, הייתי ממוקד לחלוטין במטרה. לא חשבתי על כלום חוץ מלבצע את המשימה".  בדרך חזרה אחרי שהמשימה הושלמה, הוא הבין בעצם שהוא וחבריו לטיסה כותבים ברגעים אלה ממש פרק נוסף בהיסטוריה היהודית. "כבן משפחה של ניצולי שואה, אני חש תחושה עמוקה של סגירת מעגל. סוג של  'כנפי רוח' אמיתיים שנושאים אותך מעל שגרת היום-יום, אל נצח ישראל".

בהמשך השבת, איריס חיים העבירה את סיפור חייה ופועלה בימים אלה.  היא מגדירה את עצמה כבר כ"יהודייה חילונית" ואפילו מעבירה סדנאות באפרת – מקום שמעולם לא דמיינה שתדרוך בו. מקום שתמיד נחשב היה  בעיניה כ"שטחים כבושים". אבל  אחרי השבעה באוקטובר, עולמה התהפך. חייה קיבלו כיוון חדש לגמרי. היא סיפרה שהיא התחילה מיוזמתה להקשיב לשיעור פרשת שבוע אחת לחודש, כשהיא מחפשת להתחבר למקורות ולהבין את המקרא.

הנפש האצילה הזו של איריס חיים, שכולה מבשרת חיים למרות הכאב האישי שלה, הרוח הזאת, הורגשה לאורך כל השבת. היא הצליחה לחבר אליה קהל מגוון כל כך: רוב דתיים לאומיים, לצד מסורתיים ואפילו מספר חרדים היו בקהל. זאת באמת הרוח הישראלית במלוא הדרה.  היכולת להתכנס יחד, להקשיב ולמצוא את המשותף, למרות ובזכות השוני.

הקטע המרגש והיפה ביותר עבורי היה בתפילת שחרית של שבת. זאת הייתה חוויה של שילוב סגנונות מוזיקליים שונים שיצר הרמוניה מופלאה. אחד הקטעים בתפילה שר אותו החזן, חסיד גור, שלמה סלצקי, במנגינה המוכרת של השיר "עוד לא אהבתי די". באותם רגעים הרגשתי כאילו אני בבית המקדש ומקשיב לשירת הלוויים. הדיוק של המילים במנגינה שהלחינה נעמי שמר ז"ל, הרגיש טבעי ומיוחד מאוד. משהו באמת מדהים שמרעיד את הלב. קריאת התורה בהמשך הייתה בסגנון מרוקאי, ואילו סגנון התפילה הכללי היה אשכנזי, בהובלתו של דורון שלם. האווירה הייתה פשוט קסומה.  אחת התפילות הכי מעצימות ומרוממות שחוויתי עד היום. ללא ספק זה היה  פסקול מיוחד של שירה ישראלית- יהודית טהורה.

מעניינים היו דבריו של אבי רט שדיבר על פסוקי פרשת בלק שבה יש פסוק שמקבל משמעות מחודשת.  כאשר בלק מוביל את בלעם למקום שאפשר להשקיף על עם ישראל ואומר לו : אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה. בדרך כלל בתקשורת, אנחנו רואים רק את "אפס קצהו", רק את השוליים, את הקיצון, את מה שמפריד בעם ישראל. אבל את כל עם ישראל, את התמונה המלאה, אנחנו לא רואים. איפה רואים את כל עם ישראל? בחיי היום יום: ברחוב, בקניות בבתי הכנסת והמלונות. שם, בחיבורים האלה, נמצא עם ישראל האמיתי.

הרוח הזאת- רוח האחדות והחיבור, היא זאת שתנצח בגדול.  היא זאת שמביאה לנו את "כנפי הרוח" וכל אחד צריך פשוט "דרוש אותם וימצאו לך מיד". דווקא בימים האלה של "בין המצרים" שהתחלנו בתחילת השבוע, אפשר וצריך להביא לרוח אחרת בעם ישראל.