גפן מאיר, מייסד סַבָּבְּתָא: "השארנו את הזקנים מאחור – הגיע הזמן להחזיר אותם לסיפור שלנו"

בישראל של 2025, 42% מהזקנים חיים בבדידות יומיומית, והחברה ממשיכה הלאה כאילו זה מובן מאליו.
גפן מאיר, בן 26, מייסד תנועת הנוער הבין־דורית הראשונה בישראל, החליט שלא לחכות שהמציאות תשתנה מעצמה. הוא יצא למסע אישי וחברתי, להפוך שקט בין דורי – לשיחה.

ההתחלה: מפגש אחד, שאלה אחת שלא עזבה

זה היה בספטמבר 2019. גפן, כשהיה אז חייל צעיר בן 21 בלבד, הגיע במקרה למפגש בפארק בבית שמש.
כמה בני נוער ואזרחים ותיקים שיחקו ודיברו, סתם כך, בלי מבנה רשמי ובלי כותרת גדולה.
"כולם הסתכלו ואמרו 'איזה יפה זה'. אני הסתכלתי ואמרתי – למה זה לא קיים בכל עיר בישראל?"

להבין שזה לא עוד פרויקט חברתי – אלא תרבות חסרה

כשהקורונה סגרה את הבתים, והשקט נכנס עמוק יותר לחיים של המבוגרים, גפן הבין: או שמישהו יקח את זה קדימה, או שזה יישאר זיכרון חולף.
במקום לוותר, הוא רשם את סַבָּבְּתָא כעמותה והחל להקים סניפים, לבנות תנועה שתהיה לא עזרה נקודתית – אלא שפה חדשה של קשרים בין־דוריים.

לא חמלה. לא וולונטריות. קשר אנושי שוויוני

"אני לא מאמין בחברה שמרחמת על אזרחיה הוותיקים. אני מאמין בחברה שמדברת איתם."
לדבריו, החברה שלנו מתקדמת מהר מדי קדימה ושוכחת להסתכל אחורה. "אם לא נחבר את הזקנה – אנחנו פשוט מאבדים את עצמנו."

ואז באה התגלית השנייה: גם הנוער לבד

בני הנוער שהגיעו לסַבָּבְּתָא לא היו בהכרח אלה שהצטיינו בתנועות הנוער האחרות.
"הם היו אלה שחיפשו מקום שבו לא צריך לשחק משחקים כדי להיות חלק ממשהו. ושם, במפגש עם הדור הוותיק, הם מצאו מקום שהוא פשוט – מקום להיות בו."

היום: תנועה של תרבות, לא של עמותה

סַבָּבְּתָא פועלת היום ב־14 ערים בישראל, עם למעלה מ־1,000 משתתפים שבועיים.
בני נוער בני 15 ואזרחים ותיקים בני 80 לובשים את אותה חולצה סגולה, יושבים באותו מעגל, ומשוחחים בגובה העיניים.

אבל גפן אומר: "אני לא רוצה שסַבָּבְּתָא תישאר עמותה. אני רוצה שהיא תהיה תרבות – שתהיה מובנת מאליה בכל עיר ושכונה."

החזון: חברה שמדברת עם הזקנים שלה – לא רק זוכרת אותם בטקסים

החזון של מאיר ברור: חיבורים בין־דוריים כחלק מהשגרה הישראלית.
"בכל בית ספר, בכל עיר, בכל שכונה – שייכות יומיומית. לא רק בטקסי זיכרון ולא רק בסיורים בבתי אבות."

הרגע שמזכיר לו למה הכל התחיל

"סבתא מרים, בת 83, אמרה לי פעם: 'אתה הראשון שבא אליי לא לבדוק אם אני נופלת, אלא לראות אם אני צוחקת.' זה רגע קטן שמגדיר בשבילי את הכל."

והמשפט שכבר הפך לסימן ההיכר של סַבָּבְּתָא:

"בין הדורות עובר שקט. אני החלטתי להפוך אותו לשיחה."

והוא מסכם:

"אני פועל כדי ליצור חברה שבה הדורות לא חיים זה ליד זה, אלא זה עם זה.
כי חברה שלא מחברת את הדורות שלה – שוכחת מאיפה היא באה ולא יודעת לאן היא הולכת."