ספיר שפרברהם בנו את המדינה, נלחמו למענה וגידלו בה את ילדיהם. כעת, בשנות הזהב של חייהם, הם מתמודדים לבד עם מלחמה שלא ביקשו ושממאנת להסתיים. מאות אלפי בני גיל הזהב בישראל חווים את המלחמה מאחורי דלתות נעולות: ללא ממ"ד, ללא מקלט נגיש, לעיתים ללא משפחה או חברה בקרבת מקום – ועם פחדים שמחזירים אותם לפרקים אפלים בחייהם
"בני גיל הזהב, שבנו את המדינה ונלחמו עבורה, היו אמורים ב'התבגרותם' להתמודד מול האתגרים שמזמנת הזקנה. אך לצערנו, המלחמה החוזרת ומתחדשת יצרה פגיעה רב-מערכתית בכל עמודי התווך שמעניקים להם יציבות ואת הזכות הבסיסית להזדקן בכבוד. הם לא בשדה הקרב – אבל הם נלחמים בכל יום", אומרת בכאב עינת קולמן, עו"ס ומנכ"לית 'קולמן לגיל השלישי ואנשים עם מוגבלות', המסייעת לבני גיל הזהב במיצוי זכויות, בקבלת מימון מהמדינה לבית אבות ובמציאת מסגרת הולמת לפי צורכיהם. בנוסף, היא מייצגת ומקדמת את זכויות הקשישים והנכים בתקשורת ובוועדות הכנסת.
עינת מתארת את המורכבות שעמה מתמודדים רבים מבני הגיל שלישי: חלק לא מבוטל מהקשישים חיים בגפם, חלק מטפלים בבן זוגם הסיעודי או זה שמתמודד עם אלצהיימר, חלקם גרים במבנים ישנים ללא ממ"ד וללא יכולת פיזית להגיע למקלטים. מבוגרים פעילים שרגילים לצאת לקניות ולפגוש חברים – נשארים שבועות בבית ללא מעש. התוצאות: חרדה מתמשכת בכל אזעקה, מנגנון הגנה של אדישות ('לא יקרה לי כלום'), חזרת זיכרונות טראומטיים מהמלחמות ומהשואה. "בני גיל הזהב, שביומיום הם כל כך פעילים ופתאום ללא תעסוקה ומשמעות – חווים דפרסיה. לצערי, הרבה פעמים אחרי זה מגיעה דמנציה".
בנוסף, עינת מציינת שהמלחמה מנעה מאנשים לבצע הליכה – פעולה קריטית בגיל מבוגר. ניתוחים וטיפולים בוטלו. בבתי אבות נוצרה צפיפות כשמטופלים הועברו לקומות נמוכות יותר, מה שפגע בטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.
אך עינת מתארת גם תמונה חיובית: "ישנם סבים וסבתות שהפכו להצלה של ממש – הגיעו לשמור על נכדיהם כשההורים נאלצו ללכת לעבודה. הם התמלאו בתחושה של שליחות ושמחה על יכולתם להעניק מעצמם".
נטל כלכלי שלא מדברים עליו
פרט לגוף ולנפש, עינת מתייחסת גם לכיס: הכנסות בני הגיל הזהב לרוב הן קצבת זקנה ובמקרה הטוב פנסיה, אך ההוצאות – על בריאות, טיפולים ותרופות – כבדות. מי שזקוק למטפל זר צריך להיערך לכ-11,000 שקלים לחודש כולל זכויות סוציאליות. "מה יעשה אדם – יעזור לאביו המזדקן או לילדיו? הדילמה הכלכלית הנוראית הזו קשה מנשוא", היא אומרת.
עינת מתייחסת גם לסוגיית העובדים הזרים: "יש עובדים זרים מכבדים, אך לצערי חלק לא קטן נוטשים טיפול בקשיש כי מוצאים מטופל שמשלם קצת יותר. חלקם מחליטים באמצע יום העבודה להשאיר את הקשיש לבד. לעיתים יש הזנחה גם בטיפול. תפקיד בן המשפחה המפקח הוא לראות שהקשיש נראה חיוני, מתקשר, נקי, מטופל תרופתית. זה תפקיד חיוני ומשמעותי מאוד", היא מדגישה.
עינת מתארת את עבודת הארגון: סיוע לקשיש המעוניין להישאר בביתו בקבלת עזרה סיעודית, או במציאת בית אבות מתאים ומימון עבורו. לעיתים מחפשים פתרונות יצירתיים, כמו ביטוח סיעודי או קרן ניצולי שואה.
קריאתה לציבור היא כפולה: "ברמה האישית – צריך לכבד, לבקר, להציע עזרה יומיומית", היא מייעצת. "ברמה המערכתית: צריך להעלות את קצבת הזקנה, להסדיר את תחום העובדים הזרים ולקבוע שכר אחיד להם, להקל בבירוקרטיה. יתר על כן, צריך להקים מנגנוני סיוע למשפחות מטפלות, לספק פתרון למחסור בכוח אדם סיעודי, ולהאריך את תקופת הזכאות בביטוח הסיעודי של קופות החולים".
"'והדרת פני זקן' – זו לא רק אמירה, אלא אחריות חברתית. היחס שלנו היום לבני הגיל השלישי הוא פני החברה שלנו מחר", היא מסכמת.
"בני גיל הזהב, שביומיום כל כך פעילים ופתאום ללא תעסוקה ומשמעות – חווים דפרסיה. לצערי, הרבה פעמים אחרי זה מגיעה הדמנציה"
הקהילה כמעטפת
פרופ' אפרים יאול, פרופסור קליני בביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית ירושלים, ולשעבר מנהל המחלקה הגריאטרית לסיעוד מורכב במרכז הרפואי הרצוג, עוקב מקרוב אחר השפעות המלחמה על מטופליו המבוגרים. עקב התמשכות המלחמה והאזעקות התכופות יש יותר חרדות – אך לפעמים הנזק מגיע ממקום בלתי צפוי. "אישה שמתגוררת באשדוד סיפרה לי על תלונות של כאבי ברכיים שהחלו בתחילת האזעקות", הוא מספר. "ומעניין שהסיבה הייתה הירידה במדרגות למקלט של הבית – ולא כתוצאה מחרדה".
לדבריו, בעיות שינה נפוצות עקב אזעקות בלילה. אנשים חרדתיים ותלותיים זקוקים יותר לבני משפחה. פרופ' יאול מבהיר כי הוא אינו ממליץ למבוגרים עם בעיות ניידות או הזקוקים לאביזרי עזר, לקום בלילה וללכת למקלט.
פרופ' יאול מדגיש כי התגובה תלויה באישיות האדם, בחוסנו הרוחני ובתחושת השליחות. מניסיונו עם שורדי שואה – חלקם מחושלים, ניסיון חייהם שימש להם לתועלת, והם אף דאגו לאחרים. ואילו אצל אחרים, המלחמה פתחה טראומה של פחדים, קשיי שינה וחוסר ביטחון.
כדוגמה לחוסן יוצא דופן, מזכיר המומחה שורד שואה בן 93: "הוא סיפר לי שהיה בן 9 כשאמו נלקחה באקציות. הוא יצא לחפש את אביו שהיה במחנה עבודה – ידע את מיקומו לפי המעטפה שהיה שולח. הוא יצא ללא כסף וללא ידע, והצליח להגיע למחנה של אביו – מרחק של מאות קילומטרים. כיום בן 93, התאלמן מאשתו. אתה מזהה אותם ביכולת האוטונומיה והשליטה שלהם על החיים".
פרופ' יאול מציין גם את תחושת הבדידות העולה במהלך המלחמה. "אנשים בודדים זקוקים לשכן טוב או לחבר שידפוק על דלתו", הוא אומר. "עשיתי זאת לאלמנה הגרה בשכנות לביתי – כדי לשמוע מה שלומה. ראיתי את מאור פניה שקרן כשראתה אותי". הפחד והחרדה בזמן אזעקה מועצמים, ותחושת הביטחון האישי יורדת. האוטונומיה של המטופל ויכולת החלטתו מושפעות ונפגעות מאוד.
תופעה נוספת שפרופ' יאול מדגיש, ולדבריו "לא מדברים עליה מספיק", היא שיבוש סדר היום. "הופעת בלבול וירידה קוגניטיבית, שהייתה מוסתרת כל זמן שהאדם היה בסדר היום שהחזיק את אישיותו ואת שכלו – מתגלים בזמן המלחמה. על כן, יש לשמור כמה שיותר על האיזון ועל שמירת סדר היום. תופעה נוספת היא שכתוצאה מהמלחמה אנשים ביטלו או נמנעו לצאת לבדיקות או לבצע פרוצדורות רפואיות – זה עלול לגרור נזק בריאותי שיצטבר לאורך זמן.
אז מה יכול להועיל? "המשפחה היא המעטפת הראשונה והחזקה. גם לקהילה שבה אתה חי ולבית הכנסת שאתה נמצא, יש מקום חשוב כמעטפת חוסן", עונה הפרופסור.
כדוגמת מופת לחוסן, מציין פרופ' יאול דברים את גדי מוזס, בן ה-80 מקיבוץ ניר עוז שחזר מהשבי. "התפעלתי ממנו שכצעד מחייך בתוך ההמון המוסת. הצהרתו הראשונה הייתה: 'אעשה ככל יכולתי לשקם את ניר עוז'", הוא אומר.
גדי, יליד הארץ שנולד בחדרה, עלה לקיבוץ ניר עוז לפני 60 שנה. הוא עסק כל חייו בחקלאות כאגרונום, פיתח גידולי תפוחי אדמה וגזר ומערכות השקיה, והעמיד דורות של חקלאים בארץ ובעולם השלישי. ילדיו מספרים שהיה אבא תומך ומעורב, סבא פעיל עם הנכדים. אדם חייכן וטוב לב.
"בימי השבי הוא חשב ותכנן איך ישקם את קיבוצו ויחבור למשפחתו. גם בשבי הקפיד לצעוד בחדר שגודלו 2 מטרים על 2 מטרים – שבעה קילומטרים מדי יום. גדי הוא איש של ערכים ואמונה שיצליח, איש שעסוק בנתינה ובשליחות משמעותית למען הזולת".
פרופ' יואל מזהה את משאבי החוסן של גדי: האישיות (self), העמידות הנפשית, האמונה. "גדי כאיש אדמה, חקלאי, אגרונום – הוא איש של תנועה מתמדת. וזה חוסנו וחוזקו במהלך השבי ובהמשך עשייתו", הוא מסביר.
"אנשים בודדים זקוקים לשכן טוב או לחבר שידפוק על דלתו. עשיתי זאת לאישה אלמנה הגרה בשכנות לביתי"
"נורמליים ככל האפשר בתקופה לא נורמלית"
דורון ארנון, מנכ"ל מגדלי הים התיכון, רשת דיור מוגן, מסביר כי הגיעו למבצע 'שאגת הארי' מוכנים. "בשש השנים האחרונות עברנו סבבי לחימה, קורונה ואירועי חירום נוספים – וזה הכין אותנו. לא נדרשנו לאלתר", הוא אומר. לדבריו, הדיירים שלו נהנים מתחושת ביטחון גבוהה יותר מאדם מבוגר המתגורר לבדו – עם צוותים ביום ובלילה, פעילות חברתית, ספורט ויצירה שממשיכים גם בזמן מלחמה. "המעטפת הזאת מאפשרת לדיירים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, גם בתקופה לא נורמלית".
מה שהפתיע אותו במהלך הלחימה הוא ממד הנתינה: דיירים עזרו בפינוי אנשים מקו העימות, סייעו לחיילים בפוד-טראק, ואירחו מפונים לסדר ליל הפסח. "היכולת לתרום ולהשפיע – ולא רק להיות מוגנים באופן פסיבי – היא חלק מהחוסן הנפשי של בני הגיל השלישי", הוא מסביר.
לדבריו, צריך לטפל בנושא בצורה מערכתית-מדינית: "צריך ליצור מנגנון ברור לזיהוי מבוגרים בודדים הזקוקים למענה בחירום – אנשים שנשארים לבד בדירה, ולדעת מי אחראי ואיך מגיעים אליהם".
"מעטפת של דיור מוגן מאפשרת לדיירים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, גם בתקופה לא נורמלית"
מענק ייחודי
לבנה עזרא, מנהלת אגף זיקנה ושארים בביטוח הלאומי, מציגה את הפעולות שנקט המוסד. המלחמה הביאה לעלייה חדה בדורשי עבודה, והביטוח הלאומי הפעיל מענק ייעודי – 'שאגת הארי' – לבני 67 ומעלה שפוטרו או יצאו לחל"ת. נכון לאמצע אפריל 2026, הוגשו 9,244 תביעות; מתוכן אושרו 5,501, בסכום של כ-137 שקלים ליום.
בנוסף, יזם הביטוח הלאומי פנייה טלפונית יזומה לזכאי גמלת סיעוד לאיתור מצבי סיכון והזנחה, ועובדיו יצאו לבתי חולים ומלונות שבהם שהו מפונים למיצוי זכויות. מהשטח עולה: ירידה רגשית, עיסוק בשאלות קיומיות, קושי להתאושש וקשיים בהתחלה מחדש בגיל מבוגר.
"אנחנו פה בשבילכם. תפנו אלינו אם חלה הידרדרות במצבכם הרפואי. אם אתם חשים בדידות – יש לנו מוקד ייעודי שהקמנו עבורכם", היא אומרת.
הדרישה המדינית הדחופה לפי לבנה: "עליית קצבאות הזיקנה שלא עלו במשך שנים – ולקדם זאת בחקיקה בכנסת".
פתאום קם אדם
בועז מוניץ, בן 24 מכוכב יאיר, הוא מתנדב בארגון 'זיכרון בסלון', ובשלושה חודשים שאחרי 7 באוקטובר דיבר עם כ-500 ניצולי שואה מכל הארץ. חלקם נזקקו לאוזן קשבת, חלקם לסיוע גשמי – אוכל, בירוקרטיה, תיאום עם גורמי רווחה.
"יש ניצול שואה שאני האדם היחיד שמוציא אותו מהבית", הוא מספר. "הוא גר בעיר פריפריאלית, ללא יכולת כלכלית. אני מטפל ודואג לעניינים הביורוקרטיים שלו, ומצבו השתפר".
בועז מתאר גם ניצולת שואה שאימצה אותו, נפטרה ביולי 2024, ושהוא היה האדם היחיד שסיפרה לו את סיפור חייה. הוא ממשיך לפעול מתוך ידע שצבר מניסיון. ביקורתו היא חדה: "המדינה אינה מנגישה את זכויות ניצולי השואה – רבים כלל אינם מודעים לכספים שמגיעים להם. המדינה מערימה קשיים בירוקרטיים.
"פעם היו זקוקים לאוזן קשבת. היום גם – אבל הצורך עמוק יותר, והעידוד צריך להיות הרבה יותר מסיבי", הוא טוען.
"המדינה אינה מנגישה את זכויות ניצולי השואה – רבים כלל אינם מודעים לכספים שמגיעים להם. המדינה מערימה קשיים בירוקרטיים"
קולות מהשטח
דינה שמרגד, סבתא וסבתא רבתא בשנות ה-70 לחייה, גרה בקריית השרון. לאורך המלחמה היא שמרה על שגרת חיים מלאה: זום, שחייה, קאנטרי. מניסיון חיים שכלל מלחמות מסיני 1956 ועד היום, היא מוצאת כוח באמונה ובמשפחה. נושא הבדידות אינו מטריד אותה – קשרי דיגיטל ומפגשים חברתיים ממלאים אותה "כל זאת ע"י יצירת קשר עם המשפחה וחברים – מוקפת באהבה, תודה לא-ל", היא אומרת בחיוך.
"הקושי הגדול ביותר בתקופת מלחמה הוא כשאני שומעת בתקשורת את המשפט 'הותר לפרסום'. כולי מצמררת בגוף, הדמעות זולגות, ואני חושבת על משפחות שכבר לא תהיינה מה שהיו", היא משתפת.
איך אפשר לעזור למבוגרים כמוך בתקופת חירום?
"ראוי וחשוב לשאול ולדאוג לשלומם של מבוגרים, לבקרם, להתעניין בהם אם הם זקוקים לעזרה חומרית או רוחנית".
כששאלנו את דינה על עצמה, היא ענתה בקצרה, אבל מייד הוסיפה שחשוב לה שנשמע גם על חברתה. ״היא עברה את זה הרבה יותר קשה ממני", היא אומרת, "וחשוב שיידעו".
חברתה של דינה גרה בלי ממ״ד. בכל אזעקה היא יורדת ארבע קומות למטה למקלט, ואחר כך עולה ארבע קומות בחזרה למעלה. החרדה סגרה לה את התיאבון. השינה נשברה – בחלקה בגלל הדריכות, בחלקה בגלל האזעקות שבאו בלילה בלי הזמנה. ובתוך כל זה, בנה שירת בצבא. זה כמובן לא הוסיף לשלווה. זה לא מוסיף לשלווה של אף אמא.
המלחמה שינתה אותה, היא מודה. היא נהייתה יותר חרדתית — לה, למשפחה, לכל מי שאהבה. אבל דבר אחד לא נלקח ממנה: האני שיודע לקום. לדאוג. לעשות את הדברים שצריך – בשביל ילדים, בשביל הורים, בשביל כל מי שהיה צריך עזרה בקניות, בבית, בטיפול בילדים. היא הייתה שם.
דינה עצמה מספרת סיפור אחר. לא היו לה קשיים. האזעקות לא עוררו פחד. ״עשינו מה שצריך – נכנסנו לממ״ד ויצאנו". משפט אחד, פשוט ורגוע. כל אחת מגיעה אל רגעי החירום עם הדנ"א שלה, עם התנאים שלה ועם מה שצברה לאורך החיים.
"ראוי וחשוב לשאול ולדאוג לשלומם של מבוגרים, לבקרם, להתעניין בהם אם הם זקוקים לעזרה חומרית או רוחנית"
כוחה של תקווה
כשהאזעקה מצלצלת, רוב האנשים רצים. רבקה אייזנמן, תושבת קריית יערים בשנות ה-80 לחייה, יושבת ליד המדרגות ומחכה שזה יעבור. אין לה ממ״ד. לפני כשנה וחצי היא נפלה ונפצעה קשה, הפכה לנכה, ואחרי 50 שנה של נהיגה, ויתרה גם על המפתחות. היא לא יוצאת מהבית. חברותיה באות אליה.
״אני מאוד לבד", היא מודה. ״קשה לי מאוד כל התקופה הזאת כשאני לא יכולה להיות עם חברות.״ סבתא לרבים ולשלושה נינים מתוקים — רבקה נושאת את הבדידות בשקט, ומייחלת לרגעים שבהם המשפחה מתאספת סביבה.
אצלה התיאבון לא כבה, אדרבא: "אני מחפשת כל היום אוכל, זה מעין בריחה ותעסוקה", היא אומרת בחיוך. כשכלפי חוץ אין לאן ללכת ואין מה לעשות, פונים פנימה אל המטבח, אל הטעמים המוכרים, אל מה שמרגיש כמו בית גם כשהבית הפך לכלא עדין.
המלחמה מזכירה לה תקופות מהעבר – אזעקות, מקלט. בשנות ה-80 לחיים, זה לא זיכרון חדש. זו היסטוריה שחוזרת, גלגל שמסתובב, וכאן היא עומדת שוב – אותם קולות, אותו פחד עתיק, רק הגוף קצת פחות זריז מפעם.
ועדיין, כששואלים מה המלחמה לא הצליחה לקחת ממנה, היא עונה בלי להסס: שמחת חיים. לא כמילה גדולה, אלא כעובדה פשוטה. היא עדיין כאן. עדיין רוצה. עדיין מקווה. ״אני מקווה, מקווה, מקווה,״ היא מייחלת, ״שאיכשהו מצבי ישתפר". שלוש פעמים אותה מילה. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך אמונה שעדיין דולקת, בשקט, כמו נר קטן שהרוח לא הצליחה לכבות.
"אני מאוד לבד. קשה לי כל התקופה הזאת כשאני לא יכולה להיות עם חברות. כל היום אני מחפשת אוכל, זה מעין בריחה ותעסוקה"
***
בכתבה זו עולה תמונה אחת ברורה: בני הגיל השלישי בישראל אינם מקבלים את המענה שמגיע להם. הם ממשיכים לנסות לתפקד, להאמין, לתרום – אבל לעיתים קרובות הם עושים זאת בקושי, לבדם, ללא ממ"ד, ללא מטפל, ללא שכן שידפוק על הדלת ויתעניין. "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא, ט).
