מה חיפשנו בפיליפינים?

יצאנו עם חברים למסע של שבועיים בפיליפינים. היו לנו שם נופים עוצרי נשימה לצד כמה אתגרים שגילו לנו כי הגוף, למרות הגיל, עדיין לא חלוד. חזרנו עם הרבה טעם של עוד

אני מחזיק מעצמי כאחד, שיחסית לגילו, עובד קשה. פעם בשנה לערך אני מרגיש צורך להתאוורר. לקחת פסק זמן לשבוע-שבועיים. לוקח כמה דקות מהרגע שאשתי שומעת וידוי זה ממני ועד שהעניין הופך למשהו מעשי. הפעם, היא הניחה לי הצעה והוסיפה: "זה היעד". הפיליפינים. המחשבה שעלתה לי מייד לראש: אחלה, הזמנות לאתר שם איזו פיליפינית שתטפל בי בו עוד כך וכך שנים, כשהמצב יחייב.

אלא, שאז אשתי שתחי', איריס, הניחה לי כמה דפים עם פירוט הטיול. הכותרת – "איי הפיליפינים – טיול מטריף ומיוחד אל פנינת אסיה. המסלול מקיף ומאתגר". מאתגר? מה לי ולטיול אתגרי, אני שברחתי כל חיי מאתגרים פיזיים? כעת, בגילי המופלג ועם אישורים רפואיים שמקנים לי כל מיני פטורים? אבל הגברת רוצה, גם כמה חברים טובים מצטרפים, והופה! יצאנו. כדי שלא תהיו במתח, אחרי 13 יממות חזרנו רצוצים, אבל מה זה מרוצים, ועם חוויות 'אתגריות' (בטח למבוגרים בגילנו) מכאן ועד הודעה חדשה. ולא – פיליפינית לא מצאתי.

קצת רקע: הפיליפינים, השוכנים בדרום מזרח אסיה, בארכיפלג השני בגודלו בעולם, שנמצא בקצה המערבי של האוקיינוס השקט, הם עולם קסום של יותר מ-7,000 איים, מהם רק כ-2,000 מאוכלסים. כל האיים הרריים ומרביתם מכוסים בג'ונגל פראי. מצויים בהם 21 הרי געש פעילים. המאפיין המשמעותי ביותר של הפיליפינים-  קו חוף יפהפה, מהארוכים בעולם. מים צלולים, אקלים טרופי, שוניות מרהיבות ועולם תת-מימי ההופכים את הפיליפינים לגן עדן עבור חובבי צלילה ושנורקל.

אנחנו במסענו בפיליפינים סיירנו בשלוש קבוצות האיים המרכזיות שבה. איי לוזון הכוללים את לוזון, האי הגדול והצפוני ביותר, פאלאוון, בוהול ואיים קטנים נוספים, קבוצת איי ה-ויסאייס – הכוללים איים רבים כשהמפורסם ביותר הוא בורקאי והפרובינציה המערבית – פאלאוון, המציעה טבע ובעיקר נוף ממכר.

את מסענו, 17 זוגות ומדריכה מעולה, רונית סלע מחברת 'שרונית', התחלנו במנילה, בירת הפיליפינים, אליה הגענו בטיסה דרך יעד ביניים. סה"כ כעשר שעות טיסה, פלוס המתנה קטנה בקונקשן.

מנילה היא אחת הערים הגדולות והצפופות בעולם. במטרופולין מנילה חיים כ-14 מיליון תושבים. במנילה פועל מרכז יהודי, עם בית כנסת גדול עם מניין מדי יום, ספרייה תורנית עשירה, מטבח כשר, מקווה – כל מה שצריך.

היום הראשון

היעד המרכזי ביומנו הראשון שם היו מפלי פגסנחאן. בדרך לשם עברנו בעיירות ספרדיות קטנות, שדות אורז והרבה מאוד משתלות של צמחייה טרופית. על נהר פגסנחאן יצאנו לשיט בסירות קאנו. כל זוג בסירה צרה וארוכה שכזו, כאשר שייט מקומי אחד בראש הסירה ואחר בקצה השני שלה. 'טיול אתגרי', זוכרים?

ובכן, מסתבר שחלקו הראשון של השיט הזה הוא במעלה הנהר, ונגד זרימת המים. כלומר, גם עלייה, וגם מים שמושכים את הסירה בכיוון ההפוך. שני השייטים שלנו עבדו מה זה קשה, כשמשקל גופי (בלי עין הרע, גם פחות 30 ק"ג הייתי נראה לא קטן) לא עשה להם את החיים קלים. והם הביעו זאת, כל חמש דקות, באנגלית, כדי שנבין, ומן הסתם שנחשוב על גודל הטיפ.

בגלל הנסיבות שציינתי, בעשר נקודות בנהר, שהמעברים היו צרים במיוחד, הם נאלצו להרים את הסירה בידיהם ולמשוך אותה קדימה, כשאשתי ואני יושבים בה. כך, קרוב לשעה, הם מזיעים ורוטנים, אנחנו יושבים ומזיזים את הגוף ימינה ושמאלה כדי לייצב את הסירה הזו, והמים? לא חומה מימינם ומשמאלם. עם כל תזוזה שלנו, מים חודרים לסירה. כאילו המשקל שלנו לא הספיק לשייטים. או אז, עם המשוטים, כמה פעמים במהלך השיט הזה, הם פשוט רוקנו את המים מהסירה והחזירום לנהר. נכנסנו לסירה יבשים, יצאנו רטובים עד לשד עצמותנו.

נהר פגסנחאן עורר השראה למטיילים כבר בסוף המאה ב-19, ובו צולמו גם סצנות מהסרט של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו". הנוף הכפרי הופך בהדרגה לנקיק עמוק המיוער בצמחייה טרופית יפה המשובצת במפלי מים קטנים. באוויר חגים ציפורים, שפיריות ופרפרים צבעוניים בינות אשדים מרובים. בתוך כשעה של חתירה מאומצת (של השייטים המקומיים), הלכנו רגלית לעבר מפל נסתר. אתגרי, זוכרים? התיישבנו (לא דבר של מה בכך בגילי ובמצבי) על רפסודה (על הישבן עם רגלים משוכלות…, לא על איזה שרפרף), ששטה אל מתחת למפל שוצף, ומים זכים, אבל העוצמה חזקה עשו לנו 'מקלחת' קרה, חזקה, עוצמתית. כיף? לא חותם. חוויה? בהחלט. היה שווה. תארו לכם איזה ציון אקבל מהנכדים כשיראו את הצילום.

חזרה למנילה. עד כאן היום הראשון.

יום שני

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שני. היעד – אזור פונינג. אומרים עליו שהוא אחד האזורים היפים שבאיי הפיליפינים. האמת? התחרות קשה. לאחר נסיעה ברחובות מנילה העמוסים לעייפה (אפילו הרבה יותר עמוס מאשר בפתח תקווה…), הגענו לאזור פונינג. החלפנו את האוטובוס בג'יפים, ובנסיעה מרתקת בנוף מרתק, הגענו למעיינות טבעיים בתוך שמורת הר הגעש פינאטובו. כמה מעיינות מעגליים, במידת חום של בין 30 ל-40 מעלות צלזיוס, התיישבנו בהן חבורה-חבורה, ואפילו ויכוח "כן ביבי לא ביבי" התנהל לו כשהגוף בתוך המים החמים. לא להיבהל, הפעם האחרונה שהר הגעש הזה התפרץ היה בשנות ה-90, ובאמת לא מצאנו סיבה למה הוא צריך לחוזר ולהתפרץ דווקא ביום הספציפי שבאנו לבקרו.

מה שכן, כדי לחוש את עפר הלבה, יש במקום אטרקציה, שבתחילה נראית מבהילה. ה'מטיילים' מקבלים בגדים חומים, נשכבים באמבט גדול מלא בעפר לבה (קצת מזכיר קבר…), אחד המקומיים מכסה אותך בעפר הלבה, שיש בו חמימות מסוימת, ואז מטפס לך על הידיים ועל הרגליים המכוסות, כמו כל גופך, למעט הראש. הרבה דאחקות רצו שם, בגלל הדמיון (המבעית) לסתימת הגולל (ל"ע). האמת? הרגשה מיוחדת משהו עם עפר הלבה הזה. כדי לחזור לנורמליות, קיבלנו גם איזה מסאז'ון בגפיים. חוויה נוספת לרשימה. נהנינו והחלטנו על 'קפיצה' בהמשך, לאחר שובנו ארצה, לחמי געש, להשלים את החוויה.

ויהי ערב ויהי בוקר. יום חדש מפציע. אגב, מזג האוויר שם האיר לנו פנים, משהו בין 28 ל-30 מעלות, לא ממש לח – אידיאלי.

היום השלישי

בתחילת יומנו השלישי בפיליפינים עלינו על טיסה מקומית שארכה שעה, ונחתנו באי בוהול. חופי ים בתוליים רחבים, טרסות אורז מכאן ועד הונולולו, זוכרים את ה'שיר' 'יום ראשון תפוחי אדמה, יום שני תפוחי אדמה'? אז שם זה מראשון עד שבת, כולל שבת וחג, אורז. למקומיים, כמובן. בוקר, צהריים וערב.

במקרה הטוב, התיבול משתנה אחת לכמה ארוחות, שלא ישעמם.

היום הרביעי

ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. נסענו דרך הכפרים של בוהול, עברנו ביער עצי המהגוני מעשה ידי אדם, עד שהגענו לנהר השלו בעיירה לובק. שם עלינו על סירה, דומה לאלה השטות על הכנרת, שאנטי של כשעתיים עם תזמורת מקומית. משם המשכנו לעיירה כרמן בה יותר מאלף גבעות עגולות צמודות אחת לשנייה, שצבען הופך בקיץ למשהו הדומה לצבע השוקולד, מה שמשווה למקום מראה של תלוליות שוקולד, ומכאן שמן 'גבעות השוקולד'.

באחד היערות שם 'פגשנו' בקופיף, שהחברים שם טוענים כי הוא הקופיף הקטן בעולם – הטרסייה, שלשיטתם קיים כבר 45 מיליון שנה. לך תסביר להם שהעולם קיים כולה שלושת אלפים וכך וכך שנים.

לקראת ערב יצאנו לשיט, לחזות בשקיעה שהבטיחו לנו שתהיה עוצרת נשימה בבוהול. האמת? התנאים היו מתאימים לכך, אלא שעננים כיסו את השמיים ועל השקיעה יכולנו רק לפנטז. אבל, אתגרי, זוכרים? הספינה עליה שטנו לא יכלה להגיע עד לחוף, שכן המים רדודים מדי לטעמה. איך נגיע לג'יפים? בהליכה במים, בלילה חשוך, חבורה של 34 אנשים לא כל כך צעירים, מה שלרבים מאיתנו הזכיר את המעפילים בזמנו. גם חוויה.

וחוויה נוספת לחבורת הפנסיונרים, שהזכירה לנו את מסעות הקיץ של בני עקיבא – אומגה. 150 מטר גובה, 800 מטר אורך. כמה שהתכוננתי לזה. עבדתי על עצמי נפשית לקראת, אכלתי תרד כדי להתגבר על הפחד הטבעי שיש לי מגבהים, ושמתי פעמיי לעבר הדרך המובילה אל האומגה. בפעם הקודמת בחיי שניסיתי לעמוד באתגר הזה, הגעתי עד לנקודת ה'שיגור', וברגע האחרון נסוגותי וירדתי מבויש בחזרה בגרם המדרגות.

הפעם, הייתי נחוש לעשות את זה בגדול, להראות לנכדים כי אין דבר העומד בפני הרצון. אבל, בדרכי ניצב מכשול לא צפוי: אחד הגברתנים המקומיים שמפעיל את האומגה רואה אותי, מתקרב אליי במבט זורה אימה וקובע: אתה לא. מה לא, באמא שלך, התכוננתי, אני רוצה בלה, בלה בלה. הוא לוקח אותי לעבר שלט ובו סימנים מהם הייתי צריך להבין כי לא אזכה לעלות על האומגה. בעלי כרס יוצאת דופן…, חולי לב, נשים בהיריון וקשישים. בעיניים שלו עניתי על הקריטריון הראשון והאחרון. תאמינו לי, היו בקבוצה מבוגרים ממני, אך נראה כי שילוב של גיל וכרס טופחת, גרמו למפעיל הזה למנוע ממני לעבור (גם) את החוויה הזו. שאלתי, המשקל? מסתבר שהאומגה יכולה (לדבריו) לשאת עד 700 ק"ג. הבעיה, לדבריו, הייתה בעלייה עד אליה. טיפוס על סלעים ומדרגות, והפחדן הזה חשש שמא אפול בדרך, ויהיה קשה להרים אותי….האמת? לא התווכחתי.

ויתרתי. מצד אחד מאוכזב, מצד שני מבסוט. זה לא שאני פחדתי או לא רציתי, פשוט ההוא לא הרשה לי. הבנתם, נכדיי? בהערת אגב, החבורה הקשישה שאיתי עשתה זאת בגדול, לכולם שלום. רובם אפילו מונצחים בצילום. לאשתי, שעשתה את האומגה כמו גדולה (קטן עליה), הפעם לא היה מזל, והבטרייה במכשיר של הצלם התרוקנה שנייה לפני שהגיעה ליעד…

התנחמתי, במופע פולקלור אליו לקחה אותנו המדריכה רונית בערב. היה זה במועדון ברברה שבאינטרמורס. האמת? הציפיות שלי לא היו גבוהות, שכן ראינו כבר מופעי פולקלור בוויטנאם ובמקומות נוספים ולא התרגשנו. אבל פה, הרמה הייתה ליגה א'. מרשים ומכובד, על אמת.

היום החמישי

היעד – מפלי קאן-אומטאד. התחלנו בביקור בטרסות האורז, שרבים כמותן בפיליפינים, (האורז הוא המזון העיקרי שלהם שם וגם ענף יצוא רציני), ביקרנו בשוק המקומי ולמדנו קצת על חיי המקומיים (אין מה לקנא בהם, בכלום).

גולת הכותרת של היום הזה היה מפלים האמורים. יותר נכון, הדרך אליהם. ניתן להגיע רק רכובים על אופנוע. הצמידו לכל אחד מאיתנו אופנוע עם אופנוען שרירן. אם חשבתי שלטפס על האופנוע זו הבעיה (הבטן שלי תיכנס בגב שלו, היכן אחזיק בו – דילמה של חלק מהנשים בחבורה), מהר מאוד התברר שזה אפס לעומת הדרך עצמה למפל. ירידה של כ 3-4 ק"מ בשיפוע חד שמעולם לא נסעתי בשכמותו, ובסיבובים שהרגשתי שעוד סנטימטר הרגל מגרדת את הכביש.

וואלה מפחיד, גם לאחד כמוני שבצעירותו רכב על… טוסטוס. ולמטה במפל, לא הייתה בי פניות להסתכל בנוף וליהנות. כל הזמן שם חשבתי על הדרך חזרה. איך האופנוען יצליח לטפס את העלייה התלולה הזו עם מטען חורג כמוני? נראה לי שגם הוא הבין שבפניו אתגר רציני, ואיך שישבני מצא את מקומו על הכיסא, האופנוען שם פול גז, ליהט בסיבובים, וכך אף חלפנו על פני כאלה שיצאו לפנינו. הנאה מושלמת. הבחור קיבל ממני טיפ השווה למשכורת שבועית שלו. הגיע לו.

היום השישי

טיסה חזרה למלינה הבירה. כרך ענק החולש על כ-650 קמ"ר ובה כ-12 מיליון תושבים. ההגדרה 'צפוף' היא אנדר סטייטמנט. כלומר, צפוף בריבוע. במנילה חיים בכפיפה אחת, וממש ממש צמוד, עבר והווה. גורדי שחקים מודרניים, קניונים ענקיים עם מיטב המותגים, ולצידם עוני מחפיר של רבבות תושבים. רחובות ה"אינטרמורוס", עם בתים עתיקים לצד כנסיות, המון בנייני רכבת עם דירות קטנטנות, הזנחה שולטת בכל. נורא.

כל המסתובב ברחובות מנילה לא יכול של להבחין באלפי כלי רכב 'ציבוריים', האוטובוסים שלהם, ה'ג'יפני', שנוסעים ברחובות, עוצרים כל פעם שלאחד הנוסעים מתחשק (אין תחנות מוסדרות), דוחסים נוסעים כמה שנכנסים. ביקרנו גם במפעל שמייצר אותם. מסתבר, יזם מקומי קונה מנועים של כלי רכב מכל סוג שהוא, ועליהם מרכיב תושבת של מעין טנדר/ג'יפ לא ברור איך לקרוא לזה, וזה הפך לכלי התחבורה הנפוץ בפיליפינים. נסענו בכלי כזה באחד הרחובות המרכזיים של מנילה, הרגשנו 'כאחד האדם' שם. נתקפנו בגעגועים לרכב שממתין לנו בחניה בבית.

שבת בקהילה היהודית במנילה, עם הכל כמו שכתוב בספר. ובנוסף, סיור בעיר למי מהקבוצה שעוד היה כוח (כפי שאתם מבינים, לי, לא).

היום השביעי

שבוע חדש, יום ראשון הפציע. טסנו לאי פאלאוון, כשהעיניים מוכוונת לפורטו פרינססה, שהתגלתה כיפהפייה במיוחד. משם, דרך כפרי דייגים, המשכנו ברכבי הוואן אל עבר אחת מהאטרקציות החשובות של הפיליפינים – "הנהר התת קרקעי". בסירה עם החברים משיטים אותנו אל תוך נהר שנמצא מתחת להרים, בדרך עטלפים עפים באוויר הדחוס, על הסלעים מסביב נטיפים מרהיבים במיוחד, בהחלט שיט מדהים ויוצא דופן שאורך כחצי שעה.

הנהר נחשב לנהר התת קרקעי הארוך ביותר בעולם, עם מסלול של 8 ק"מ, אך חציו בערך סגור לתיירים. הנהר הזה הוא אחד הבודדים שבהם הציבור יכול להתנסות בחוויית השיט בו. הנהר התת קרקעי של פורטו פרינססה נבחר להיות אחד משבעת פלאי עולם החדשים. שטח אגן הנהר בתוך הפארק מכוסה ביער, שהוא בית להרבה מינים של בעלי חיים וצמחים.

לרשות המטיילים עומדות עשרות סירות, ומכיוון שזהו אתר תיירותי מאוד מבוקש, הסירות ומפעיליהן לא נחים לרגע. קבוצה מסיימת, ובתוך דקה אחרת מתחילה. והכל בסדר מופתי. באמת חוויה יוצאת דופן.

בסיום השיט המהנה והמעניין הזה יצאנו בנסיעה לאל נידו, שבספרדית משמעו קן הציפור, על שם קיני הסנוניות הרבים השוכנים בצוקי הגיר מעל הים – אותם נהגו המקומיים למכור לסינים, שבישלו מהם מרק שנחשב מעדן.

היום השמיני

יום שלישי, פעמיים כי טוב. היום הוקדש לסיור 'איילנד הופינג'. אי שם בלב הים, מים כחולים-ירוקים שקופים ונקיים, מראה מדהים, יורדים מהספינה לשיט קיאקים זוגי. אחד החברים, לא קל משקל, התיישב בקיאק ו… ניחשתם נכון. בתוך שנייה הקיאק התמלא במים ושקע. לא במצולות, וגם לאיש שלום.

הבחור עקשן, לא פוחד מאתגרים, לא ויתר וקיבל קיאק 'מתאים' יותר, ויצא לדרך. חצי שעה – שעה של הפלגה בין לגונות מרהיבות. הפסדתי, אבל זה (חלק מה) מחיר המטוגנים שאכלתי כל השנים. הסתפקתי בשחייה עם שנורקל מעל שונית אלמוגים. גם זה משהו.

היום התשיעי

יום רביעי. כבר 'מריחים' את הבית, שכן למחרת בערב מתחילים להתקפל חזרה למנילה. ובכל זאת, נחושים לנצל כל רגע שאנחנו על אדמת הפיליפינים. בטיסה בשעת בוקר מוקדמת חזרנו מאל נידו למנילה, ומייד עם הגיענו נסענו ל"עמק הנסתר" – עמק יפהפה ובו מספר בריכות טבעיות קסומות 'מתחבאות' להן בין יערות גשם סבוכים מוריקים. הכל עטוף בטבע שקט וקסום. במקום גם מלתחות ומקלחות. כמובן, לא החמצנו את ההזדמנות לרחוץ במעיינות המדהימים האלה. נוף עוצר נשימה, ממש.

היום העשירי

יום חמישי. מנילה. לעיר הזו עבר עשיר. היא הייתה דורות רבים בשליטה ספרדית, ולאחר מכן בשליטה אמריקנית, ואחריה שליטה יפנית. ההשפעה של השליטה הזרה הזו נראית בכל מקום בעיר. עיר של ניגודים. למרות עוני מכמיר ופקקי תנועה בלתי נגמרים, מנילה היא עיר מודרנית לכל דבר עם מרכזי קניות יוקרתיים, בתי מלון מפנקים, בתי קזינו כמו בסרטים, גורדי שחקים וחיי לילה נוצצים.

עם הגיענו סיירנו בעיר העתיקה של מנילה, ביקרנו בבית הקברות האמריקני בו כ-17,000 קברים ובהם 147 של חיילים יהודיים שנלחמו במדי הצבא האמריקני במערכה על הפסיפיק במלחמת העולם השנייה. במהלך הסיור בעיר העתיקה הצצנו גם על הפובלות, מעין מכולות או אפילו חצאי מכולות המשמשות 'דירות' למשפחות עניות שם.

ואי אפשר בלי 'הנקודה היהודית'.

הנוכחות היהודית בפיליפינים קשורה ישירות להיסטוריה של יהדות פורטוגל וספרד לאחר הגירוש בשנת 1492 והמרות הכפייה. רבים מן היהודים הפכו לאנוסים (conversos/Marranos  ) – יהודים בסתר אך כלפי חוץ מתנהגים כנוצרים. אותם אנוסים חיפשו מרחבים שבהם שליטת האינקוויזיציה הייתה חלשה כמה שאפשר.

עם כיבוש הפיליפינים בידי ספרד בשנת 1565 ושילובם במערכת הסחר בין אמריקה לאסיה, מה שנקרא קו מנילה-אקפולקו, נפתח נתיב חדש גם לאנוסים מספרד החדשה (מקסיקו של היום) וכך הגיעו אל הפיליפינים יהודים 'שלמים' ואנוסים, סוחרים, מלחים, רופאים ופקידים.

אחת הפרשות המוקדמות יותר והחשובות בתולדות היהודים הקשורה לפיליפינים, היא סיפורם של האחים רודריגז מספרד החדשה – אנוסים ממוצא יהודי שפעלו כסוחרים במסגרת הסחר בים מקסיקו לפיליפינים. האחים הגיעו באמצע המאה ה-16 לאזור מנילה, בתקופה בה האינקוויזיציה במקסיקו החלה להחמיר את רדיפת האנוסים שנחשדו ב"קיום מצוות יהודיות בסתר" כמו: שמירת שבת, כשרות ותפילות. המרחק לא בדיוק הגן עליהם שכן, האינקוויזיציה פעלה דרך שלטונות מקומיים והלשנות. וכשנאספו עדויות נגדם בשנת 1593, חלק מן האחים נעצרו, נחקרו והוחזרו למקסיקו למשפטי אינקוויזיציה. במקסיקו הם נשפטו למאסר עולם. אך, ניצלו מעונש מוות בשריפה. חלק מיהודים אחרים שנשפטו עונו והועלו על המוקד.

ניתן ללמוד מכך שני דברים. האחד, שהפיליפינים שימשו מקלט זמני באותה תקופה לאנוסים אך לא אפשרו חופש מוחלט. השני, כבר בראשית התקופה הקולוניאלית התקיימה נוכחות יהודית חבויה באיי הפיליפינים. במשך מאות בשנים הייתה הנוכחות היהודית דלה, לא מאורגנת וברובה נסתרת.

רק במאה ה-19 עם פתיחת נמלי הסחר והיחלשות השלטון הספרדי, החלו להגיע יהודים באופן גלוי, בעיקר סוחרים מבגדד, מהאימפריה העות'מנית ומאירופה. כ-200 יהודים הגיעו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. קהילה קטנה מספרית אך גדולה מאוד בהשפעה. זו הייתה הקהילה היהודית המאורגנת הראשונה והיוותה את עמוד התווך של הקהילה היהודית הרשמית הראשונה בפיליפינים. הנהגה קהילתית, מוסדות דת וקשרים עם קהילות יהודיות באסיה ובאירופה. הם הקימו את בית הכנסת המרכזי של מנילה temple emil, אשר נקרא על שם אמיל בכר בן למשפחה בגדדית בולטת. והיה פעיל במיוחד בזמן קליטת יהודי אירופה בשנות ה-30. הם יסדו וניהלו את בית הקברות ובו מצבות עם שמות בגדדיים מובהקים וזו, עדות מוחשית לשורשים המזרחיים של הקהילה. משפחות כמו: בכר, אליקים, כדורי (בשלוחות אזוריות).

בלי יהודי בגדד לא הייתה מתרחשת ההצלה. האחים פרידר שותפיהם וממשיכיהם פעלו על בסיס התשתית הבגדדית ובלעדיהם והמשכיותם גם כן, לא הייתה מתאפשרת הצלת יהודי אירופה.

אחרי מלחמת העולם השנייה, רבים מיהודי בגדד עזבו את הפיליפינים והקהילה הצטמצמה מאוד. אך המוסדות שהקימו נותרו כסמל היסטורי.

לאחר מעבר השלטון לידי ארצות הברית בשנת 1898 יהודים אמריקאים ואירופאים הקימו עסקים, בנקים וחברות סחר בפיליפינים. נוצר גרעין קטן אך גלוי, בעיקר במנילה.

הפרק המפורסם והמרגש ביותר בתולדות היהודים בפיליפינים התרחש ערב השואה ובמהלכה. נשיא חבר העמים הפיליפיני מנואל קזון, היה דמות מפתח בהצלת היהודים. הוא שיתף פעולה עם הנציב האמריקאי פול מקנאט ועם האחים פרידר, מנהיגי הקהילה היהודית במנילה, ועם גורמים ציוניים ויהודיים בארצות הברית. הוא יזם תוכנית לקליטת פליטים יהודיים מאירופה הנאצית.

• הפיליפינים הסכימו להעניק אשרות כניסה ליהודים, צעד נדיר בתקופה שרוב מדינות העולם סגרו את שעריהן בפניהם.
• 1,200 יהודים הגיעו למנילה בין 1937-1941.
• קזון אף היקצה קרקעות בפרברי מנילה לתוכנית התיישבות עתידית של יהודים.

קזון פעל מתוך שילוב של ערכים הומניטריים, זיכרון אישי של רדיפות (הוא עצמו חווה דיכוי ספרדי) וראייה מוסרית ברורה.

הכיבוש היפני קטע את התוכנית בין השנים 1942-1945 ויהודי מנילה סבלו מההפצצות, רעב ומחנות ריכוז אזרחיים כשאר התושבים המקומיים, אך, לא הוסגרו לנאצים ולא הושמדו כקהילה. מרבית הפליטים שרדו.

לאחר המלחמה, בשנת 1945 רבים מן היהודים מהפיליפינים היגרו לארה"ב, לאוסטרליה ולישראל. הקהילה הצטמצמה, אך נותרה פעילה. הפיליפינים הייתה המדינה האסייתית היחידה שתמכה בהחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בשנת 1947.

כיום מתקיימת בפיליפינים קהילה יהודית קטנה אך מוכרת, עם זיכרון היסטורי עמוק של מקלט, סולידריות והצלה. היום רב הקהילה הוא הרב רפאל מימרן. הקהילה מתפעלת בית כנסת גדול ומכובד, כשבשבתות פוקדים אותו כ-50-60 איש, שגם סועדים שם סעודת שבת. המקום מתפעל גם מטבח כשר (וטעים), שאף מספק מנות כשרות לאחת מחבורת התעופה. הקבוצה שלנו סעדה במקום בעת שהותנו במנילה, והיה טעים ונעים.

במתפללים כמה וכמה מקומיים שהתגיירו בשנים האחרונות גיור אורתודוכסי. בשיחה עם אחד מהם, כבן 80, זמר רוק מוכר מאוד בפיליפינים, שהוציא 20 אלבומים, תהינו מה הביא אותו אל היהדות. הוא השיב: העיסוק בשואה. אותו אדם למד בעבר מספר שנים בישיבה בעיר העתיקה בירושלים. הוא שוחה בתורת הרמח"ל, בצורה מעוררת התפעלות. אגב, את הקטע האחרון של הגיור הוא טרם השלים. אבל הוא מגיע לתפילות, מכירן כבקי ורגיל. דמות מרתקת.

במהלך הטיול סעדנו גם בבית חב"ד שבאי אל נידו. זוג השליחים המתפעל את המקום מתכנן הרחבה משמעותית של בית חב"ד המקומי. לדבריהם, בשבת שלפני ביקורנו שם סעדו במקום 300 יהודים – רובם ככולם תיירים.

***

אלה ועוד היו חוויותינו בפיליפינים, חבורה לא צעירה, שהאתגרים בפניהם עמדנו במהלך הטיול האתגרי הזה הסירו כמה שכבות של חלודה מאיתנו. חזרנו ארצה לא רק מרוצים, אלא גם מלאי ביטחון ומרץ לעמוד באתגרים נוספים. ניפגש (בלנ"ד) בטריאתלון.

וקצת מהנוף המדהים:

ותודה לרונית סלע מ'שרונית',

המדריכה שדאגה לנו מאל"ף ועד תי"ו באופן הכי טוב שאפשר, ולא עשתה לנו הנחות (באתגרים).