הרב יונתן זקס (מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)אנו מתחילים לקרוא בפרשת תרומה, ומרגישים מייד את התפנית. מהדרמה הסוערת של ספר שמות, עם כל האותות והמופתים והמסות הגדולות – אל הסיפור הארוך והמפורט על בניית המשכן, הלוא הוא המקדש הנייד שהם עתידים לשאת עימם במדבר.
חלק זה בתורה משווע להסבר. תחילה הולם בנו עצם האורך של סיפור המשכּן: שליש מסֵפר שמות, כמעט חמש פרשות – תרומה, תצווה, מחצית כי תישא, ויקהל ופקודי – למעט הפסקה לסיפור חטא העגל.
פליאתנו גוברת כשאנו משווים סיפור יצירה זה למעשה יצירה אחר, הלוא הוא בריאת העולם. שם סופר הסיפור בתמציתיות גמורה: רק 34 פסוקים. מדוע משתרע סיפור בניית המשכן על פני טקסט ארוך פי 15?
התהייה מוסיפה ומחריפה בזוכרנו כי המשכן לא היה מאפיין קבוע בחיי הרוח של בני ישראל. הוא תוכנן במיוחד, כך שאפשר יהיה לפרקו ולהרכיבו בקלות ולשאתו במסעות במדבר. לימים, בתקופת המלך שלמה, הוא יוחלף במקדש בירושלים. איזה מסר בר-קיימא אנו יכולים ללמוד מבנייתו של מקדש-מסעות, שעוד מתחילתו לא נועד להתקיים לעד?
ומשונה אפילו יותר היא עצם העובדה שהסיפור הוא חלק מספר שמות. חומש שמות עוסק בהולדתה של אומה. מצרים, השעבוד, פרעה, עשר המכות, היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, תלאות המדבר, מעמד הר סיני – כל הדברים הללו עתידים היו להיעשות חלק מהזיכרון הקיבוצי של העם. אבל המשכן, שבו הוקרבו קורבנות, מקומו הטבעי בספר ויקרא, "תורת כוהנים", הספר העוסק בעבודת הכוהנים במשכן ובמקדש. מה לו וליציאת מצרים? סבורני שיש תשובה עמוקה לתהיות הללו.
המעבר מבראשית לשמות הוא המעבר ממשפחה לאומה. כשבני ישראל ירדו למצרים, הם היו רק משפחה מורחבת. כשהם יצאו ממנו הם כבר היו עם גדול, המחולק ל-12 שבטים, ועימו עוד "ערב רב", המון חסר צורה של טרמפיסטים.
הדבק שאיחד אותם היה גורלם. הם היו אנשים שהמצרים חשדו בהם ושעבדו אותם. היה לבני ישראל אויב משותף. מעבר לכך, היה להם זיכרון של אבותיהם ושל אלוהיהם. היה להם עבר משותף. עבר משותף, אויב משותף – אך מה באשר לעתיד? עד מהרה התגלה כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להביא אותם לידי אחריות משותפת לעתידם.
ספר שמות מראה לנו שוב ושוב כמה פסיביים היו בני ישראל, וכמה נוחים להתלונן – תופעות אופייניות לאנשים שזמן רב נשללה מהם חירותם. הפסיביות והנטייה להתלונן הולכות יד ביד. בני ישראל ציפו שמישהו אחר – משה, או הקב"ה עצמו – יספק להם מים ומזון, יוביל אותם בבטחה, וייקח אותם לארץ המובטחת.
הם התלוננו על כל מעצור ומֵצר. הם התלוננו עוד במצרים, כשניסיון ההתערבות הראשון של משה ואהרן למענם אצל פרעה כשל: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט! אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה, כא).
בים סוף התלוננו שוב. הם אמרו למשה – "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם", כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר! (שמות יד, יא-יב).
אחרי נס קריעת ים סוף מספרת התורה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
אך רק שלושה ימים עברו, והם התלוננו שוב. לא היו מים. ואז היו מים, אבל הם היו מרים. ואז לא היה אוכל. "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם! בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע! כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג).
ושוב הם מתלוננים על כך שה' הוציאם כביכול ממצרים כדי למות בצמא, ומשה עצמו אומר: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!" (שמות יז, ד).
עד העת ההיא, ה' כבר חולל לבני ישראל ניסים, אותות ומופתים. הוא הוציא אותם ממצרים, קרע להם את הים, הוציא להם מים מן הסלע והוריד להם מָן מן השמיים, אך הם עדיין לא התלכדו כאומה. הם היו אוסף של יחידים, שאינם רוצים או אינם מסוגלים לקחת אחריות ולפעול כציבור. תגובתם הראשונה לכל קושי היא תמיד תלונה.
ואז עשה ה' את המעשה הגדול בהיסטוריה. הוא הופיע בהתגלות בהר סיני, הפעם היחידה בהיסטוריה שהא-ל התגלה לעם שלם. העם רעד באימה. עוד לא היה כדבר הזה, וכמוהו לא יהיה. כמה זמן זה נמשך? רק 40 יום. ואז עשה העם עגל זהב. אם הניסים, קריעת הים ומעמד הר סיני לא הצליחו לחולל תמורה בבני ישראל, מה כן יצליח? הרי אין ניסים ונפלאות גדולים מאלה.
בשלב הזה עשה ה' את הדבר הבלתי צפוי ביותר. הוא אמר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". אמור להם שייתנו משהו משלהם, ויהיה זה זהב, כסף או נחושת, צמר או עור, שמן או קטורת, או לא חומר אלא כישרון או זמן. ותן להם לבנות משהו ביחד: בית סמלי לשכינתי, משכָּן. הוא אינו צריך להיות גדול, רחב או קבוע. תן להם לעשות משהו, להיעשות בנאים. תן להם לתת.
משה עושה כך – והעם נענה. הוא נענה בנדיבות כזאת, שמודיעים למשה כי "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָה" (שמות לו, ה), ומשה מודיע לעם לחדול.
לאורך כל התקופה שהמשכן נבנה בה אין תלונות, אין מרידות, אין מחלוקות. מה שכּל האותות והמופתים לא הצליחו לעשות, בניית המשכן עשתה. היא שינתה את פניו של העם. היא הפכה אותו לקבוצה מלוכדת. היא נתנה לו תחושה של אחריות ושל זהות.
בתוך ההקשר הזה, סיפור המשכן מתגלה כרכיב חיוני בהולדתה של האומה. עכשיו ברור מדוע הוא מסופר באריכות, מדוע הוא שייך לספר שמות, ולמה אין הוא עניין חולף. המשכן לא עמד לעד, אך נצחי היה השיעור שנלמד. לא מה שה' עושה בשבילנו משנה אותנו, אלא מה שאנחנו עושים בשביל ה'. מיזם המשכן מסמל יפה את החברה החופשית. הוא הבית שאנו בונים ביחד. רק כאשר אנחנו נעשים לבוניו של דבר-מה, אנחנו הופכים מנתינים לאזרחים. אנחנו מרוויחים את החופש שלנו באמצעות הנתינה. אין חופש ניתן לעם על מגש של כסף.
מה שאנחנו עושים, לא מה שעושים בשבילנו, הוא אשר עושה אותנו לחופשיים. הלקח הזה נכון היום, כשם שהיה נכון אז.
