מערכת שבתוןאריה רוטר, עו"ד
מקובל לחשוב כי תרומתו הבולטת של יתרו כהן מדיין הייתה בהכנסת סדרי הדין לעולם המשפט היהודי. אלמלא עצתו הנבונה למשה רבנו חתנו, על דרך הניהול הרצויה של מערכת המשפט, היה משה וכולנו בעקבותיו ממשיכים בעבודת הקודש של בירור מושלם של רצון הבורא מבוקר עד ליל. התוצר השיפוטי היה מושלם, אבל הצדק היה מאחר לבוא. וצדק שאיננו זמין, כך למדנו, איננו אלא אי צדק.
אלא שעצתו הנבונה של הגוי הזה – לא נעים להודות – לא הייתה רק בתחום הבירוקרטי של תפעול מערכת המשפט, היא הייתה הרבה מעבר לכך. אם תמשיך במנהגך השיפוטי, אומר יתרו למשה, "נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עימך…".
לא במקרה עשה יתרו שימוש בביטוי מעולם הצומח. הצמח נובל וקמל כאשר מערכת הנימים שברקמותיו מפסיקה להזרים מים חיים. המשפט, אומר יתרו בלשון של דימוי, מקיים את גוף האומה כל עוד הוא קיים וזורם בכל רקמותיה. הוא מדשן את הגוף רק כאשר הוא פועל סימולטנית בכלל מערכותיו, ולא ברמת ההנהגה שבקומת הפיקוד העליון בלבד.
לכן, חיוניים הביזור וההפרטה של חוכמת המשפט. אין מנוס מהאצלת סמכויות והנחלת הידע לאותם שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ובאמצעותם עד לאחרון האזרחים. שלד של פיקוד וניהול בהיררכיה הנכונה, אינו רק עניין של מוטת שליטה לשם יעילות וחיסכון בזמן. זה חשוב כשלעצמו, אבל זה לא העיקר. העיקר היא הדרך להנחלת ערכי המשפט כעניין חי נושם ובועט אל תוך רובדי החברה פנימה. חברה שעוסקת כל העת בכל אגפיה ופינותיה בלימוד בירור ויישום של ערכים, היא בוודאי חברה מתוקנת יותר מזו שרק ראשיה נוגעים בשמיים, אך מחוסר זמן ומחמת הגובה והריחוק לא מצליחים לראות נכוחה את הנעשה על פני הארץ.
בלי משים תרמה עצתו המעשית של יתרו, אף שאולי לא התכוון לכך, למהפכה נוספת, אולי הדרמטית מכולן. קודם ליישום עצת יתרו, היה משה עוסק בסגנון שיפוט שלמעשה איננו בדרך של הכרעה: "כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש לבין רעהו והודעתי להם את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו". משה שימש מתווך בין העם לבין אלוקיו, עסק בבירור הכוונה האלוקית והיה מודיע לצדדים הניצים שלפניו. הללו קיבלו דעת עליון במחיר אותה אגרה.
לאחר החלת השינוי הפרוצדורלי של ההליך המשפטי, השתנה גם הסגנון השיפוטי: לא עוד הודעה לצדדים על השקפת ריבונו של עולם, אלא הכרעה ממשית בסכסוך שביניהם. קדושת הפסיקה ירדה אולי מגדולתה, אבל מידת האחריות האנושית והאישית עלתה ביחס ישר. לא עוד מילוי רצון האלוקים כפי שמתורגם על ידי משה רבנו אדון הנביאים, אלא מילוי רצונו כפי שנתפס על ידי בני תמותה רגילים, כל אותם שרי האלפים, המאות והעשרות. הללו קרובים לרחשי הציבור שאותו הם משרתים ומכוחו הם פועלים, מבינים מטבע הדברים את רצון ה' אחרת ממה שמבין אותו משה.
זרימת התבונה והידע איננה עוד חד-סטרית – מונחֶתֶת מלמעלה למטה, אלא דו-כיונית: גם מלמטה – "מן השטח" – כלפי מעלה. התנועה התמידית הבלתי פוסקת הזו, ומפגש התובנות, כמו תנועת הנוזלים בגוף הצמח – הם שמצמיחים פירות רעננים.
עצת יתרו ויישומה מלמדים אותנו גם על ההשפעה ההדדית ועל הזיקה ההדוקה שבין המסגרת הפורמלית של עולם המשפט לבין תוכנו המהותי. משפט עיוני, מנותק ומנוכר מן ההוויה האמיתית והמעשית של החיים, יתקיים אולי במיטבו באורח מופשט במגדלי שן, אך ייכשל במילוי ייעודו האמיתי לבריאות החברה ולחוסנה. משפט מעשי מחייב שיתוף והפרטה של הידע, הסמכויות וממילא גם נשיאה באחריות. יש בכך פשרה מסוימת באיכות, אבל פשרה היא הרי שם המשחק בדרך אל הצדק.
האם שיטת יתרו משקפת גישה שיפוטית שמרנית או אקטיביסטית? תלוי את מי שואלים: יש מי שיגידו שהרכנת הראש של האידיאל השיפוטי אל פשרת המציאות משקפת עמדה שמרנית; אחרים יצביעו על כוחו של הציבור להשפיע מלמטה על האליטה המשפטית כזרז לחדשנות וליצירתיות, ביטוי של אקטיביזם שיפוטי. הדיון בן אלפי השנים עדיין ער.
